tag:blogger.com,1999:blog-86249788077010726792011-12-19T07:05:23.843-08:00החיים הטוביםאודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.comBlogger291100tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-73637936309145737022011-12-17T09:17:00.000-08:002011-12-17T10:01:47.289-08:00קריאת תיקון-כיוון לציונות הדתית - מאת ציוני-יהודי-חילוני-שמאלני<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /><div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span style="font-size: 19px; line-height: 21px;"><u><br /></u></span></span></div><div align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><span style="line-height: 18px;"><br /></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">הוראות קריאה – או תקציר לממהרים ולעסוקים<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">השורה התחתונה של המאמר הזה היא שגם העמדות המתונות בקרב 'הציונות הדתית' (קרי עמדות המצדדות השתלבות של אנשי המחנה הזה בכל מישורי העשייה הישראליים ומשום כך מגלים פתיחות וכבוד כלפי כל מרכיבי החברה הישראלית), מבוססות על תאור מעוות של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. הואיל ולתמונת העבר תפקיד מכריע בעיצוב ההשקפה החינוכית, החברתית והפוליטית, אי אפשר להפריז בחשיבותה של טענה זו, וגם אין לנקוט כלפיה בשיטה של 'דיבורים לחוד ומעשים לחוד' (קרי: 'הם מתונים וזה מה שחשוב'). עיקרי הטיעונים מופיעים בפרק הרביעי והחמישי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">במקום מבוא – סיפור קטן על ביקור קצר<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">לפני כמה חודשים, על אף התנגדות ממוקדת אך מנומקת של כמה סטודנטיות, ובגיבוי מלא של הנהלת המכללה האקדמית לחינוך באורנים, ביקרנו בצפון הגדה המערבית הידועה גם בשמה המקראי 'השומרון', במטרה להכיר מקרוב מעט מהמתרחש בתחום החינוך אצל אחינו ואחיותינו היהודים המוכרים בשם 'מתנחלים'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">בין השאר ביקרנו במכינה הקדם-צבאית אשר בישוב עלי, הממוקם כ-45 קילומטר מצפון לירושלים. נשא דברים בפנינו הרב יגאל לוינשטיין, הדמות המרכזית במכינה, שסמוך לתחילת דבריו טען טענה בלתי-מדידה אך ככל הנראה קרובה לאמת ובכל אופן סבירה לחלוטין, לפיה "80 אחוז מהיהודים משני עברי הקו הירוק מסכימים ביניהם על עיקרי הדברים", ושלכן הבעיה היא "עם הקצוות". כביטוי לטענה סבירה זו, שעוד נשוב אליה בהמשך הדברים, סיפר הרב יגאל, כי בין שאר עיסוקיו הוא "מלמד יהדות במכינות קדם צבאיות חילוניות". לשמע הדברים לא התאפקתי ותהיתי בקול רם "האם יש סיכוי שבאותו מידה שהוא מלמד יהדות לחילוניים אלמד אני ציונות אצל הדתיים?". כצפוי, מה שבהחלט שימח אותי, הרב יגאל לא התבלבל, ולא רק אישר שאין שום בעיה, אלא שאדרבא, "הנה אחרי פסח מתחילה סדרת לימוד חדשה" ושבהחלט תהיה אפשרות לממש את הרעיון המבורך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">גם אם כל הסטודנטיות מאורנים שמעו את ההצהרה והבינו את משמעותה, קרוב לוודאי שאחרי זמן קצר היא נשכחה ופינתה מקומה לנושאים אחרים שתודה לאל ולאדם לא חסרים כאן לרגע. אלא שאני לא שכחתי. למרות החלפת מספרי הטלפון שבוצעה דקות לפני שעלינו על האוטובוס בדרכנו דרומה (לירושלים), משיח לא בא, משיח גם לא טילפן. מפה לשם עבר לו הפסח, עבר ל"ג בעומר, עבר חג השבועות, האביב הפך לקייץ, הקייץ גם הוא איים להסתיים ולפנות מקומו לסתיו, וההבטחה נותרה על הקרח, שבמקומותינו ממילא ומלכתחילה איננו נוהג להחזיק מעמד זמן רב מדי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">פרק ראשון – </span></b><b><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">don't call us we call you</span></b><span dir="RTL"></span><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span>, או: </span></b><b><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">yes we can<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הימים ימי המחאה החברתית, ובראשי מתנגנים אלפי קולות של מפגינים, של כותרות, של נאומים, של שיעורים בכלכלה-פוליטית שניתנו במדרחוב של עפולה או בכיכר ביקנעם, הופעות בטלוויזיה, מאמרים למעריב, וכן הלאה. וברקע, בירכתי התודעה, מנקרת השאלה, 'להתקשר או לא להתקשר. לעמוד על שלי או לוותר. להיות או לא להיות'. כי זו – אפילו לפני ימיו של שייקספיר – עצם עצמה של השאלה. שאלת הקיום, שאלת החברה, שאלת החינוך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ולאור התודעה הדרמטית הזו ברור שההכרעה היתה: להיות, לא לוותר, לעמוד על שלי, להתקשר. בדרך לא דרך – כי את הטלפון של הרב יגאל לא לקחתי (שהרי הבטחה זו הבטחה, בכלל ובפרט שהיא ניתנה קבל עם ועדה: 45 סטודנטיות וסטודנט או שניים ממכללת אורנים) – הצלחתי ליצור קשר מיסרוני. ממיסרון למיסרון הסתבר שלא דובים ולא יער. הבטחה לחוד ומציאות לחוד. קורס בנושא הציונות לא אלמד במכינה הקד"צ בעלי, ואלו החיים. הדברים לא נאמרו במפורש כמובן, אבל אפילו אדם מוגבל כמוני מסוגל לחבר אחד פחות אחד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">מיותר לומר שהסיבה ברורה לי. ביני לבין עצמי אני תוהה האם באמת חשבתי שאוזמן ללמד קורס אודות הציונות. מצד אחד המפגש עם הרב יגאל, כמו מאות מפגשים עם אנשים אחרים מהמחנה הגדול והרחב המרכיב את 'הציונות הדתית', לימדו אותי שמדובר באמת ובתמים באנשים פתוחים, סקרנים, נדיבים, רחבי לב, מאמינים ומסורים לעניין שלהם שלצורך העניין אני מוכן להסכים שהוא מקביל ב-80% לעניין שלי (ושל שותפי למחנה הגדול והרחב עוד יותר המרכיב את 'הציונות' בלי תוספות ובלי מרכאות). מצד שני, הרי מדובר בציפור הנפש. התשובה על השאלה 'מה היא הציונות' מכתיבה שורה ארוכה מאד של מסקנות מהמישור הציבורי והפרטי גם יחד. התהייה הפנימית הזו שלי רק התגברה לנוכח הפתעה גדולה שהתרחשה לפני זמן קצר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">פרק שני – נציג 'השמאל הלאומי' מסביר מה היא ציונות<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">סמוך לתחילת שנת הלימודים האקדמית, הוזמנתי להרצות – הרצאה חד פעמית (שתכף נעמוד על מהותה) – בפני חניכי המכינה הקד"צ בעלי. הנה אולי בכל זאת לפחות הבטחה אחת תתממש? זו הכרוכה בדברים בהירים וצלולים שאמר רב ומחנך בישראל? כמובן שהסכמתי. כל מפגש חינוכי ממלא אותי בשמחת חיים של מחנך, של אזרח, של יהודי, של ציוני, בכלל ובפרט שמדובר בקהל סקרן, נבון ויודע. ומאוחר יותר הסתבר שגם מסביר פנים, ומאיר פנים, ושקדן. עם זאת, בתור מרצה ותיק מאד (למעלה מ-25 שנות הרצאות, לא כולל קורסים סדירים, שהן לפחות 500 הרצאות, בשלוש שפות ובארבע יבשות) אני מודע למגבלות הז'אנר... הרצאה היא לכל היותר הזדמנות לפתוח פתח לחשיבה אחרת, ארוע שיש בו לא פחות בידור מריכוז, התרחשות שמגבלותיה עולות על יתרונותיה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ההרצאה בעלי עברה באמת בשלום. רמת הקשב היתה מיטבית, רמת השאלות בהתאם, ולא פלא שאל מול קהל כזה ההספקים היו רבים למדי. דיברתי על ההיסטוריה של המפגש היהודי עם העולם המודרני, על משמעויותיה של המודרנה מנקודת מבט יהודית, על התגובות השונות והמנוגדות למשמעויות מרובות אלו, ובעיקר על מהותה של הציונות המדינית, שבליבה 'תכנית באזל' המגדירה בפשטות (מאד מורכבת אבל פשטות בכל זאת) את מהותה של הציונות בדורנו. רמת העניין היתה כה גבוהה, עד שכמו במקרים דומים אחרים, עברה כרבע שעה ארוכה בין ההכרזה על סוף ההרצאה, לבין הרגע בו נכנסתי למכונית והתחלתי בנסיעה הביתה. מבול השאלות המשיך גם באימייל, ולמעשה הוא נמשך והולך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">מאחד המכתבים שקיבלתי מאחד החניכים (השם שמור במערכת...) התבהרה לי תמונת ההרצאה במלואה. הסתבר, שבעוד שאני חשבתי שהוזמנתי בתוקף מקצועי ותחום עיסוקי (היסטוריון של עם ישראל בעת החדשה העוסק בין השאר בציונות ובמתנגדיה בישראל ובעמים), מנקודת מבטם של מזמיני הגעתי כנציג 'השמאל הלאומי'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">חשוב מאד להבין: אמנם אינני איש השמאל הלאומי, ואף כתבתי <a href="http://www.mynet.co.il/articles/1,7340,L-3941831,00.html">מאמר די ביקורתי כנגד התנועה הזו</a>, אך לא זה העניין, אלא 'הכובע' שריחף מעלי בעלי. כי אם אני 'נציג פוליטי', הרי ברור שדברי נגועים באותה הטייה מפורסמת, המכופפת אצל כל גורם פוליטי את העובדות לטובת המסקנות. ואילו אם אני איש מחקר, חובה עלי להציג את הדברים באופן האובייקטיבי ביותר שניתן במסגרת של פערי ידע וקוצר זמן. ותאמינו לי, אני מסוגל. ולא נכנס כרגע לדיון האם בכלל יש 'אמת היסטורית אובייקטיבית' כי חכמים וגדולים ממני כבר הוכיחו שהתשובה חיובית. אדרבא, חובת ההוכחה היא על מי שחושב אחרת (ואז כדאי שיכין מראש תשובה לשאלה מה תוקפה טענתו האובייקטיבית לפיה אין דבר כזה אמירה אוביקטיבית. ואם טענתו היא סובייקטיבית, אז מה הרבותא בה??). ואין הוכחה כזו כי היא לא תתכן, ועל העובדה שישנם מאות אלפי 'אקדמאים' שמתפרנסים בין השאר מלהסביר שאין דבר כזה 'מדע', ישנם הסברים רבים ומשונים, חלקם מעולם האופנה, חלקם מעולם הפוליטיקה (שבשמה הם שוללים את היתכנותה של אמת היסטורית...).<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">אמנם באיחור של כמה ימים, תיקנתי את טעותם של מארחי שהבטיחו לי שההבהרה אודות אי-היותי איש 'השמאל הלאומי' תמסר לחניכים. איך שהוא קשה לי להאמין שבאותה הזדמנות נמסרה הודעה דומה אודות החצי השני של ההסבר – זה ששם את המוקד לא בשאלת זהותי הפוליטית (אותה, אגב, מסרתי מרצוני החופשי בדברי הפתיחה שלי שכללו ביוגרפיה קצרה מאד שהחלה בקיבוץ הולדתי – <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2209890">ניצנים</a> – והסתיימה בעובדה שאני חבר <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2214224">מפלגת העבודה בעל זהות ברורה למדי <span style="color: windowtext;">בתוכה</span></a>) – כי אם בשאלת זהותי המקצועית. וכדי להסיר ספק שמן הסתם עולה אצל לפחות קורא אחד: אכן כן, אני מסכים כי יש קשר בין שתי הזהויות הללו. אדרבא, לעיסוקי המקצועי הגעתי גם בהשפעת זהותי הציונית, אך מדובר כאמור בקשר, ולא במלים נרדפות, בכלל ובפרט שכל מי שעוסק בנושא זה או בנושא דומה, יודע שהמחקר תורם לחידוד הזהות שמבחינתה תורמת שאלות נוספות למחקר וחוזר חלילה בתהליך ארוך ותמידי. זו הזיקה הרצויה בין 'ידיעה' ל'דעה', ולא במקרה מבחנן של השתיים הוא גם ב'עדות' וגם ב'עדה' וגם ב'יעוד' החינוכי, החברתי והפוליטי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">פרק שלישי – קריאה לבדיקת כיוון לציונות הדתית: מאת ציוני-יהודי-חילוני<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">אחרי ההרצאה בעלי, בדרך למכונית, קיבלתי חוברת דקה ומבטיחה. <a href="http://www.education.gov.il/merkaz/download/hemed-z-kriat04.pdf">הנה היא בפורמט מקוון.</a> על החוברת חתום הרב אלי סדן, הזכור אולי למאזינים בשל דברים שאמר או <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4148722,00.html">שהעיתונות חשבה שאמר לתלמידיו</a> לכבוד יום השנה לרצח רבין. כן, הדברים הוצאו מהקשרם, ולא, אין כאן הכוונה לעסוק ברבין ובמורשתו. כבר כתבתי על זה <a href="http://udimanorblog.blogspot.com/2009/10/blog-post_31.html">מאמר קצר</a> שבשורה התחתונה מנסה להסביר כי בלי קשר למה אומרים או לא אומרים על האיש ועל דרכו המדינית הרבנים באיו"ש (והם חלוקים בנושא זה כפי שהם חלוקים כמעט בכל דבר ועניין), הדיון הציבורי ברצח רבין הוא עלוב, רדוד ושטחי מהסיבה הפשוטה שהוא לא-פוליטי (במובן הרחב של המילה: כלומר הדיון איננו לוקח בחשבון את רוחב ועומק היריעה. למשל, להוציא בודדים, אף אחד לא שם לב למחלוקת החשובה באמת שהתקיימה סביב הסכמי אוסלו: זו שבין רבין ז"ל לפרס).<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">קל מאד להיטפל לרב סדן בשל דבריו אודות רבין. זו הרי שיטה ידועה בקרב מחוללי השיח הציבורי בישראל. כאשר דפני ליף היא גיבורה, כל שטות שהיא אומרת שווה בערכה לדברים שאמר הכלכלן קיינס או מדען המדינה אבינרי. אך כאשר מישהו החליט להכפישה, שרותה הצבאי הופך לפתע לטיעון השם לאל את כל דבריה אודות בעיית הדיור ויוקר המחייה. ברירת המחדל של עיתונאינו המרובים והמלאים מעצמם היא לעשות כל דבר חוץ מלדון בדברים באופן ענייני. וזה מהסיבה הפשוטה שעיתונות עבור רובם היא מילה נרדפת לבידור בכלל ול'סקופיזם' בפרט. במסגרת לימודי העיתונאות הפעילה בגלי צה"ל למשל (החממה לעיתונאים ישראלים רבים כידוע), חיפוש סקופ הוא פרק לגיטימי כמו כתבת תחקיר. והרי לעמוד על דברים בהקשרם - כלומר לבחון למשל מה בדבריו של הרב סדן למשל אודות 'מורשת רבין' הם לא רק לגיטימיים אלא נכונים לגמרי; ומה בדבריו מבטא חלילה הסתה ומה ביקורת על אגפים אחרים של הציונות הדתית; מה בדבריו הם משום חינוך במובן של עידוד והמרצת החניכים; ומה בדבריו הם משום קריאת תגר על תפיסות מהותיות אחרות אודות הציונות; - כל זה דורש עבודה קשה של קריאה, בחינה, שאלה, תשובה, עיון וכתיבה ומחיקה וחוזר חלילה, ולמי יש זמן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">אז זהו, שלפחות לי יש זמן, ואת הדברים שאכתוב להלן אודות דבריו של הרב סדן באותה חוברת שנזכרה לעיל, אני מגדיר במונחים של 'קריאת תגר על תפיסות מהותיות אודות הציונות', כי זה לב ליבו של העניין, כי זהותו של האדם בכלל, ושל האדם החושב, המחנך והמנהיג בפרט, קובעת את דרכו מכאן ואילך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">את עיקרי דברי אייחד למה שניתן לכנות 'הקטע ההיסטורי' של החוברת, הנפתח בעמ' 4 תחת הכותרת 'ההחמצות הגדולות' ובמלים "עד לפני כ-150 שנה". טיעונו המרכזי של הרב סדן פשוט בתכלית: בכמה וכמה הזדמנויות היסטוריות (במאה ה-16, בסוף המאה ה-18, בתקופת העליה הראשונה, בזו השניה, ובזמן הקמת ההסתדרות הציונית ע"י הרצל) עמדו 'הדתיים' מנגד ולא לקחו אחריות. התוצאה היא הפקרת העשייה הציונית לידי אנשים כמו הרצל, שאמנם "עשה מהפכה" שכן "<b>הוא הניע את התהליך שחיכינו לו"</b>, אך שמכיוון שכנראה לא הכיר למשל את 'ההגדה של פסח' נקט חוזה המדינה בעמדה "שמאלנית יותר וליברלית יותר ממר"צ של היום" ורצה לפיכך "בהפרדת הדת מהמדינה". [עמ' 11-10, ההדגשה במקור]. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span style="font-size: large;">פרק רביעי – מה משתמע מדבריו של הרב סדן אודות 'ההחמצה'? או: הצעדים למדינת הלכה </span><o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">בפרק הבא, החמישי, נדון בכמה וכמה מרכיביו של הסיפור ההיסטורי אותו מציע הרב סדן, וננסה להראות עד כמה הם מעוותים ולכן יוצרים תמונה משובשת. אך לפני כן כדאי להציג את המסקנה המתבקשת ממנה: <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">א. הואיל ומדובר ב'החמצות גדולות', הרי שהמסקנה המתבקשת מעיון בהיסטוריה שניתן היה לעשות את הדברים באופן מהופך לחלוטין. זו עצם מהותה של 'החמצה': בזבוז הזדמנות שנלקחה בידי אחרים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ב. האחר הראשי הלא הוא הרצל, אדם נטול זהות יהודית, או במונחיו של נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה: הרצל היה מבין אלו אשר "שכחו מה זה להיות יהודים". <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ג. אי-יהודיותו של חוזה המדינה מסתכמת בשלושה ערכים מרכזיים: שמאלנות, ליברליזם, הפרדת הדת מהמדינה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ד. את אי-היהודיות הזו רצה הרצל לקדם באמצעות מהלכים 'מהפכניים'. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ה. על מנת להציל את המפעל השמאלני-ליברלי של הרצל ממהותו הלא-יהודית, על 'הדתיים' ללמוד מהעבר ולהמנע מהחמצתה של ההזדמנות הבאה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ו. בהזדמנות הראשונה יש להקים מדינה 'דתית', 'לא-ליברלית', וימנית', שהיא המטרה של מה שזה מכבר "חיכינו לו". <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ז. את המדינה הדתית-לא-ליברלית-ימנית זו יש להקים באמצעות הכלים שסללה הציונות ההרצליאנית, זו שהצליחה לחולל את התהליך אותו לא הצליחו לחולל האר"י, הבעש"ט והגר"א. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ולמען הסר ספק, ולטובת המפקפקים שמא מדובר כאן בהיקש לוגי לא הכרחי, ולמי שאין זמן לבדוק את הדברים בעצמו או שכרגע הוא איננו מחובר לרשת המידע ('המערבית והגויית' ותכף יבין הקורא את תפקידה של עקיצה קטנה זו), נצטט מדברי הרב סדן, המופיעים פיסקה אחת מעל לדברים שהובאו לעיל. תחת הכותרת "<b>איך 'גנבו' לנו את מדינת היהודים</b> (כותרת שאפשר אולי לקרוא אותה בבדיחות הדעת או כהמרצה חינוכית) כתב סדן את הדברים הבאים: "<b><i>איך הגענו למצב שהמובילים את התהליכים במדינת ישראל מנותקים ברובם מתורה ומצוות, מנותקים מהמסורת היהודית, וממילא </i>זרמי המחשבה של התרבות הגויית המערבית הם הקובעים את המהלכים?"</b> [עמ' 3, הרישא באות-מוטה: ההדגשה שלי, הסיפא באות-רגילה: ההדגשה במקור]<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span style="font-size: large;">פרק חמישי – "עד לפני 150 שנה": מה אומרים שהיה; מה באמת היה </span><o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">כמו בכל טקסט משובח, גם בזה של הרב סדן השורה התחתונה מופיעה בשורה הראשונה: "עד לפני כ-150 שנה" פוסק סדן, "רוב רובם של היהודים הגדירו עצמם כשומרי תורה ומצוות, כלומר דתיים". אדרבא, לא רק 'דתיים' אלא 'דתיים-לאומיים' כמובן: "מובן שכולם היו גם לאומיים, לא לאומיות במובן המודרני-חילוני, כי אם לאומיות שנובעת מהכרה פנימית שחפץ ה' הוא להשיב את ישראל לארצם ולכונן בה ממלכה...של קדושה וטהרה". שעל כל זה נאמר, שזה כמו לכתוב 'נח' בשבע שגיאות. ומדוע?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ראשית</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">, עד לפני כ-150 שנה, יהודים פשוט לא הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים, ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה') ועד כלכלה כמובן. הם "שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים אחרות, מדובר במצב הצבירה הטבעי של היהודים מאז יסודה של היהדות הרבנית או הפרושית או החז"לית, ועד "לפני 150 שנה". כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג "הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים ידועים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">שנית</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">, המושג 'דת' לא שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. אדרבא, המושג הזה צנח לעמק הבכא של מבוכת זמננו "לפני 150 שנה" כהגדרתו של הרב סדן. חשוב להדגיש עניין זה: המילה 'דת' לא שימשה כלל יהודים להגדרה עצמית שממילא לא העסיקה אותם באשר "עד לפני 150 שנה" לא היתה כלל שאלת זהות (היו כמובן בעיות אחרות). וכאילו להוסיף מבוכה על מבולקה, מסתבר שהראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו לא עלינו הרפורמים. וכאילו להוסיף חטא על פשע, הם הבינו את המושג 'דת' לא במובנו המקורי (חוק! משהו שעושים!) אלא במובנו הנוצרי דווקא, כלומר מילה נרדפת ל"קונפסיה", או בעברית: לאמונה. הערה חשובה: האם מטענה זו נגזר שיהודים "עד לפני 150 שנה" לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. כפי שניתן ללמוד היום מדוגמניות וכדורגלנים, ככל הנראה "רוב רובם" של האנשים, כולל היהודים, מאמינים אפילו באלוהים. אבל לא זה העניין "עד לפני 150 שנה". את העניין הגדיר יפה הרמב"ם בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי "בענייני אמונות ודעות אין לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו <b>יש ועוד איך לקבוע הלכה</b> כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש "לפני 150 שנה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">שלישית</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">, עניין הלאומיות... הרי אין לאומיות שהיא איננה "מודרנית-חילונית" וכל הזרמים 'הדתיים' שבקרבה של הלאומיות החילונית-מודרנית נענים לכללים שלה ופועלים במסגרתה. ודוק: לא מדובר 'רק' במקרה של הלאומיות היהודית, אלא בכל התנועות הלאומיות כולל כולן. ועוד: אין פירוש קביעה זו שהלאומיות אחידה במטרותיה ובאופניה. ממש לא. תתכן לאומיות הזורה הרס וחורבן, ותיתכן כזו הסוללת מסילות במדבר ומובילה מים מצפון לדרום, משכנת מליוני עולים בישובים מישובים שונים, ומפתחת חקלאות ותעשייה מודרניים שהופכים את החקלאות ואת התעשייה הטרום-מודרניים להערת שוליים עלובה. אבל לאומיות היא חילונית כי היא מודרנית והיא מודרנית כי היא חילונית. "לפני 150 שנה", למעשה מעט יותר, יצאה לדרכה הלאומיות המודרנית והחילונית בצרפת של המהפכה המפורסמת, כשהיא נושאת בגאון את דגלי החילוניות המודרנית המוכרים בסיסמאות 'שויון, חרות, אחווה'. שוויון בפני החוק כך שכל העם (ולא ממסד דתי כזה או אחר) מחוקק את החוקים וכפוף להם. שוויון כזה בפני החוק מחייב חרות. חרות בקנה מידה אנושי. חרות שמביאה בכנפיה גם הרס וחורבן אך חרות בכל זאת. זו שמביאה לחקלאות מודרנית ולשאר ירקות. ועל מנת שציבור האנשים שהפך מ'נתינים' של ממסד דתי כזה או אחר ששילב כוחות עם אצולה כזו או אחרת, יוכל להפוך לציבור חופשי ומחוקק, דרושה אחווה, והאחווה חייבת לחרוג ממסגרת צרה של אמונות ודעות הנשענות על מונופול על דבר האל, ולא פלא שהיא מיוסדת על בסיס ממשי: הארץ, השפה, העם. ומכאן החיבור האמיץ בין מודרניות (האדם השווה במרכז, אדם-אזרח ולא אדם-נתין), ובין לאומיות (שהיא הבסיס גם לשפה המשותפת בין שותפיה של קבוצה מסויימת וגם למכשירי השלטון בראשם בית המחוקקים). לא בכדי עלה הרעיון הסוציאליסטי בד בבד עם הרעיון הלאומי, שהרי הסוציאליזם חותר להביא את עקרון השוויון אל מעבר לצד המשפטי (חוק) ולבסס אותו במישור הכלכלי (חברה). ומנגד קם הליברליזם הכלכלי שראה בסוציאליזם משום הצרת צעדיה של החרות, "ועדיין מטים ועומדים".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">אם ליישם את הלאומיות המודרנית למקרה היהודי, הרי שההקבלה בין צרפת ליהודים מושלמת ממש. מי הוא הממסד הדתי ששלט ביד רמה בחינוכם של הצרפתים? נכון. הכנסיה. ואצל היהודים? נכון. הרבנים. וכשם שההשכלה פוררה וקיעקעה את המונופול על האמת מצד הכמרים, כך ההשכלה היהודית עשתה זאת לרבנים. ומי היה המשענת של הממסד הכנסייתי בצרפת? נכון. האצולה (שבראשה עמד המלך). ואצל היהודים? נכון. הפרנסים. וכשם שהבורגנים פוררו וקיעקעו את המונופול על הכוח מצד האצולה, כך הבורגנים היהודים (הרצל למשל) קראו תגר על החיבור הזה בין רבנים לפרנסים, המוכר היטב בביטוי 'בעל המאה הוא בעל הדעה'. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">מעתה אמור</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">: הלאומיות – גם או בפרט אצל היהודים – לא רק שהיא לא המשך למסורת ולאמונה ולעבר, אלא היא בבחינת מהפכה שלמה שלהם. גם במישור החברתי (כולנו שווים בערכינו, אין בינוניים ועליונים ותחתונים או לוי וכהן וישראל וכד'); גם במישור הכלכלי (לכולנו היכולת להפוך לבעלי מאה או לפחות להתפרנס באופן מכובד); גם במישור התרבותי (לכולנו תבונה ולכולנו הזכות לעשות בה שימוש ולאף אחד מאיתנו אין את המונופול על התורה); וכמובן במישור הפוליטי (לא עוד שלטון רבנים, קל וחומר לא עוד שלטון בעלי המאה).<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ומכאן, שלא 'החמצה' היתה "לפני 150 שנה" אלא עמדה מובנית מאליה ומתבקשת מצד כל הגורמים התורניים-מסורתיים שהבינו שהלאומיות היהודית, בדיוק מכיוון שהיא מודרנית וחילונית, נושאת בחובה גם סתירה מוחלטת של סדר הדברים הישן, ומה שיותר חשוב – הבטחה לבניין יהודי חדש. לא 'החמצה' היתה כאן, אלא התנגדות, שלילה ועמידה מנגד תרתי משמע.<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span style="font-size: large;">פרק שישי – מילון המושגים החדש</span><o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הדברים שכתב הרב סדן ארוכים, עמוקים ורחבים. הוא עצמו מתנצל על כך בפתיחת החוברת. בשלב זה, לאחר מונה המילים האלקטרוני (עוד המצאה מערבית-גויית משוקצת) מספר לי כי כבוד הקורא הגיע הנה אחרי כ-2900 מלים, אין אלא לקצר. פרק זה יוקדש לפיכך לכמה מושגים נבחרים, המשמשים לרב סדן כסדן לטיעוניו, וככאלו הוא משתמש בהם כאילו היו מובנים מאליהם, ולא היא. להלן נעמיד את המושגים הנבחרים בהקשרם כמו גם במבחן תוכנם הממשי, ונראה שלמעשה לא מדובר בסדן כי אם לא פעם בלא יותר ממשענת קנה רצוץ.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">"תורה ומצוות"</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"> – במהלך דבריו מעלה הרב סדן את המושגים הללו כמה וכמה פעמים, ולא פעם ניתן להבין שהוא רואה בהם מילים נרדפות. 'תורה' היא 'מצוות' ו'מצוות' הן 'תורה' ואין להרהר לא אחר 'התורה' ובוודאי שלא אחר 'המצוות' והדברים ידועים. במקומות אחרים בטקסט מורחבת המובנות-מאליה הזו והיא כוללת מושגים כמו 'מסורת יהודית' ו'אמונה'. רוצה לומר, לשיטת הרב סדן, יהודי מאמין הוא יהודי תורני ויהודי תורני הוא יהודי של תרי"ג, ותרי"ג היא תורה היא מצוות היא יהדות. נקודה. לרצף המושגי הזה הכורך 'יהדות-תורה-אמונה-מצוות' תפקיד חינוכי, חברתי ופוליטי ברור. כלפי החילוניים הרצף הזה אומר בערך כך: 'אולי אתם, <b>"המנותקים"</b> [עמ' 3] עשיתם מדינה, אולי אתם אפילו תורמים לקיומה, אבל אתם לא באמת יהודים. אז במטותא, פנו את הדרך ליהודים הראויים לשמם'. ואילו כלפי החרדים הרצף הזה אומר משהו כמו: 'ללא ספק אתם, החרדים, ממיתים עצמכם באוהלה של תורה, אבל הכרעתכם להמשיך ולהיות <b>"בבונקר" </b>[עמ' 13] מוטעית ואיננה עולה בקנה אחד עם רצונו של האלוהים שרק אנחנו מבינים אותו כמובן'. <b><o:p></o:p></b></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ובכן, בימינו, כלומר "150 שנה" לפחות (והרי זה החל מעט קודם) 'תורה' היא 'תורה' ו'מצוות' הן 'מצוות'. כותב שורות אלו למשל לא רק מחזיק מעצמו חובב 'תורה' נלהב. היפוכו של דבר מתקיים בעניין 'המצוות'. לא מיניה ולא מקצתיה. ומדוע? לא משום עצלנות אלא משום <a href="http://www.tmuraisrael.org.il/53609/%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A1-%D7%99%D7%96%D7%94%D7%A8">"העוז להיות חילוני".</a> האם דרכי התורנית היא דרכו של עם ישראל? אל תמהרו לבטל את דברי... הרי זה בדיוק מה שעשה איש תורה דגול בשם חיים נחמן ביאליק למשל, שיחד עם ידידו יהושע רבניצקי ניגש לתלמוד, עקר ממנו את האגדה, בידיעה שבימינו ההלכה 'הלכה חמורה'. תאמרו 'היכן הביאליקים והרבניצקים של ימינו'? בשום מקום ובכל מקום. ענקי רוח כמו ביאליק היו ואינם, אבל אי אפשר לומר כי התרבות העברית לא היכתה שורש מהמוזיקה הפופולרית ועד לספרות והשירה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">כך או אחרת, היא הנותנת. 'תורה' היא תורה, ואפשר לגשת אליה – ואמנם ניגשים אליה – באלף דרכים. אבל מילא 'תורה'. מסתבר ש'המצוות' שאצל הרב סדן הן עניין מובן מאליו שאין להרהר אחריו, לא רק שלא מהוות בסיס משותף לעם ישראל (ש-90% ממנו לא חי על פיהן) אלא שהן לא מהוות בסיס משותף אפילו למה שמכונה "מלפני 150 שנה" (<a href="http://people.ucalgary.ca/~elsegal/363_Transp/08_Orthodoxy.html">ככל הנראה מ-1795</a>) בשם "אורתודוכסים" (המוגדרים ככאלו בשל מחוייבותם המוצהרת ל'מצוות'). אצל אורתודוכס אחד 'המצוות' הן עניין אישי לחלוטין (תפיסה מהפכנית כמובן שמקומה לא יכירנה בעולם היהודים "עד לפני 150 שנה") ואילו אצל עמיתו הן בסיס לקבוע גורלות כמו שלום ובטחון. מעתה אמור: 'המצוות', בניגוד לעבר "עד לפני 150 שנה", לא רק שלא משמשות כבסיס יהודי משותף, אלא שהן מהוות עוד זירה לפילוג (בשאלות כמו היחס לאשה; לחוק; לערבי; לכשרות וכן הלאה). כך או אחרת, בעידן של לאומיות-מודרנית ודמוקרטית, הן עניינו של הפרט ועניינו של הפרט בלבד (היכול מצידו להצטרף לקבוצה של פרטים ולקיים קהילה פרטית), והן נחותות במעמדן לשלטון החוק הרואה בכל אדם 'אזרח' שזכויות הפרט שלו כוללות גם את האפשרות להצהיר על 'חיי תורה ומצוות' (שהרי בדמוקרטיה חופש המצפון, הביטוי וההתארגנות שמורים לכל). שאם לא כך הוא, כלומר אם יש יהודי הסבור שעל 'המצוות' להפוך לתשתית הקיום המשפטי-חברתי של עם ישראל בימינו, הרי שהוא שולל את אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל, כלומר את הציונות. זוהי עמדה לגיטימית כמובן, אך יש לקרוא לילד בשמו המפורש: מדינת הלכה. שעליה כבר שר מי ששר 'מדינת הלכה-הלכה המדינה', <a href="https://sites.google.com/site/udimstuff/files/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%9B%D7%A5-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94.pdf?attredirects=0&d=1">וכתב מי שכתב שלא מדובר אלא בסיסמא ריקה</a>. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"> אבל לצרוף הזה, 'תורה ומצוות', יש תפקיד נוסף: להעמיד את 'היהדות' (בהא הידיעה כמובן) בניגוד מוחלט ל<b>"זרמי המחשבה של התרבות הגויית המערבית" </b>[עמ' 3] או ליתר דיוק כנגד <b>"זוהמת התרבות הגויית"</b> [עמ' 15]. כל זאת למרות שלמדנו מהם להטיס מטוסים ולייצר חשמל ולסלול כבישים ולערבב בטון. אבל גם להפיץ תורתנו ברבים באמצעות רשת תקשורת אינסופית באפשרויותיה, המכילה בין השאר גם את דבריו של הרב סדן וגם את הביקורת המופנית כלפיו במאמר זה. אמת ויציב, סדן עצמו מודה ל'גויים' על הכלים החשובים הללו, אך מדגיש כי מדובר בעניינים 'חיצוניים' שאין להם דבר וחצי דבר עם 'היהדות'. בהמשך הוא מודה כי "ההפרדה בין 'הפנים' ל'חוץ' קשה מורכבת ומסובכת" [עמ' 21], ושוב מבכה את העובדה שמי שהוביל את "היציאה מהבונקר" לא היו "גדולי התורה" אלא </span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">"</span><span lang="HE" style="background-attachment: initial; background-clip: initial; background-color: white; background-image: initial; background-origin: initial; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 11.5pt; line-height: 115%;">פֶּרֶץ</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">" הפרוע שפרץ לפני זרח התלמיד החכם ולקח ממנו את הבכורה [עמ' 16]. אמנם כדרכו מפרש הרב סדן את 'פריצת' הצעירים היהודים בתקופת ההשכלה אל האוניברסיטאות כמהלך חיובי; וכדרכו הוא שוב מבכה את 'ההחמצה' של רבני הדור לרתום את 'הפורצים' הללו ולכוונם לדרך של 'הלאומיות' היהודית הנכונה; אך כדרכו הא-היסטורית הוא עצמו מחמיץ את שורש העניין. ושורש העניין איננו 'מערב' או 'גויים' אלא תפיסת עולם שונה שהיא היא זו שהביאה צעירים יהודים רבים לחפש את דרכם (עד כדי מחיקת זהות מזה, ולאומיות-מודרנית-ציונות מזה, ובין לבין צעירים משכילים שהפכו לחשוכים ולצרי האופק הקיצוניים ביותר), אך לא 'רק' יהודים אלא גם 'גויים' ולא 'רק' במערב אלא ברחבי העולם כולו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">במלים אחרות, אופן ההצגה הזה – '</span><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">ה</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">יהדות' מול 'המערב' או 'הגויים' (שלא לדבר על "זוהמת תרבותם") מובן לחלוטין מנקודת מבט של מי שחש אחריות עליונה 'להציל את המצב' כי 'אנו אחרונים על החומה'. אלא שגישה כזו אכן מתאימה לנטורי-קרתא פונדמנטליסטים מזה, ולאנרכיסטים אנטי-מודרניסטיים (על רקע כלכלי וסביבתי בדרך כלל) מזה. והרי האנרכיזם והפונדמנטליזם נפגשים בנקודה משותפת אחת: אנטי-מודרניזם שהוא פועל יוצא של פוסט-מודרניזם. וכידוע, השלוחה הפוסט-מודרניסטית בחלק זה של העולם ידועה בשם המפורש: פוסט-ציונות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ושוב במלים אחרות: התפיסה אותה מציג הרב סדן נגועה בפוסט-ציונות מובהקת. שהרי הציונות קמה מתוך המחשבה הלאומיות המודרנית החדשה, זו ששורשיה בהשכלת המאה ה-18 ובמהפכה הצרפתית, במלחמת העצמאות האמריקנית ובשורה ארוכה של ארועים היסטוריים דומים אך פחות מפורסמים ברחבי אירופה ואמריקה. ודוק: לא 'המערב' הביא את המודרניות וכליה החומריים והרוחניים וגם לא 'הגויים'. ההיסטוריה מספרת סיפור דומה אך שונה בתכלית, וטוב יהיה אם חניכי המכינות הקדם-צבאיות ומוריהם יכירו אותו: המודרניות על כל מימדיה נולדה במערב ובקרב 'הגויים' תוך מאבק איתנים בין שולליה למחריביה. לשמחתי לפחות (ואינני בודד בעניין זה) 'הטובים' ניצחו. 'הטובים', כלומר אלו שחשבו שהאדם הוא מידת הדברים; שהוא שווה בערכו בלי קשר למינו מוצאו גזעו וכן הלאה; שזכותו ואף חובתו לקחת חלק בעיצוב גורלו; שלצורך כך טוב יעשה אם ישכלל את כלי העבודה שלו; ושלאור הצלחת השיכלול הזה(המוכר בשם: 'תיעוש') טוב אם פירות השיכלולים הללו יתחלקו באופן הגון, לא על בסיס של צדקה אלא על בסיס של צדק; ושכל השקלא וטריה הזו צריכה להתקיים במרחב ציבורי פתוח, הכולל עיתונות מזה ופרלמנט מזה, כלים המחייבים אזרחים משכילים דבר ממנו נגזרת חובת חינוך חופשי חילוני בחינם. זו היתה דרכם של 'הטובים' וברחבי 'המערב' נלחמו הם ב'רעים' שרצו (וממשיכים לרצות) בדיוק את ההפך הגמור: לא זכויות, ולא חרויות, ולא עיתונות חופשית, ולא פרלמנט, ולא תיעוש, ולא חינוך חופשי וכמובן לא אזרחות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הציונים היו דור רביעי ליהודים שבחרו צד במאבק האיתנים הזה, ושאפו לתרגם את נצחונם של 'הטובים' במערב לעוד פרויקט של מודרניזציה בפאתי המזרח. לשמחתם הם מצאו לתכניתם שותפים ברחבי העולם, ואפילו יהודים, שמלכתחילה התייחסו ברובם לכל היהודים המודרניסטיים בחשדנות עויינת (ולא 'בהחמצה'!!!), הסכינו אט אט עם התמורה הדרמטית הזו בתפיסת העולם, החברה, הכלכלה, התרבות והאדם, והצטרפו מתוך "מרד קדוש" אל המהפכה הציונית.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">מעתה אמור: הנגדת הציונות ל'מערב' ול'גויים' היא לא יותר ולא פחות מאשר פוסט-ציונות. מסתבר אם כן שניתן לקדם פוסט-ציונות במעטה של 'ציונות' אפילו. שעל כך נאמר, אל תסתכל בקנקן וגו'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ועוד על <b>"זוהמת הגויים"</b> – בהערת שוליים תמימה המתייחסת לחזון העוועים של הרצל, אשר בספרו 'אלטנוילנד' דמיין לא עלינו מסיבת סדר פסח בה לוקחים חלק 'גויים' מהסוג הגרוע ביותר: ערבים ר"ל, כתב הרב סדן את הדברים הבאים: "אינני יודע איך אמרו את הפיסקה 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' אך זו כמובן אינה קושיה על הרצל כי יתכן שמעולם לא הכיר פסקה זו". אתה עומד משתאה מול הדברים ותוך כדי מריטת שערות הראש, אתה לא ממש יודע מהיכן להתחיל... הרצל הרי "שכח מה זה להיות יהודי" ולכן שנה לאחר פרסום 'אלטנוילנד' חשב ללכת לאוגנדה. נכון? זהו, שלא ממש. ולמי שאין זמן וסבלנות ללמוד את <a href="https://sites.google.com/site/udimstuff/files/%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%94.pdf?attredirects=0&d=1">ההיסטוריה האמיתית של הפרשה המרתקת הזו</a> (להבדיל מגיבוב ההבלים המשמש את מערכת החינוך בישראל בעניין זה ובעקבותיה את השיח הציבורי אודות אוגנדה מאז אחד-העם השריש את השקרים הרווחים כלפי סוגיה זו בציבור), רק נזכיר שיד ימינו של הרצל ב'קונגרס אוגנדה' היה לא אחר מאשר...הרב יעקב ריינס, מי שייסד את 'הציונות הדתית' ומי שלא במקרה מעטים – כולל במחנה שהוא עצמו יסד – לא יודעים עליו מאום. אבל נניח לצורך העניין שמי שרצה ללכת לאוגנדה, ולא העריך את העברית (<a href="https://sites.google.com/site/udimstuff/files/%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA.doc?attredirects=0&d=1">אז זהו, שהוא כן,</a> אבל לעזאזל העובדות), גם לא ידע את הפסוק המפורסם הנפתח במלים 'שפוך חמתך'. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הבה נדמיין את התמונה: יושבים אנשים שונים ומשונים בסדר הפסח באלטנוילנד, והנה דווקא הקאדי המוסלמי מספר להרצל, היהודי המתבולל, הסטודנט שפרץ לאוניברסיטת וינה והתפלש שם בזוהמת הגויים, אודות הפסוק המפורסם הזה מההגדה של היהודים. הקאדי, קוויזלינג שכמותו (שהרי ידוע שערבי טוב הוא ערבי קנאי השונא יהודים באשר הם), שואל את המנהיג הציוני לעמדתו בעניין. טוב, הוא צריך להסביר לו לגוי הנבער הזה, הרצל, מה פירוש 'שפוך' ומה פירוש 'חמתך' וכן הלאה. ואחרי שמנהיג הציונים הנבער מבין סוף סוף את הרעיון, הוא אומר לו משהו בסגנון הזה: 'כן, ידידי הקאדי, מדובר על תקופה אחרת. עד לפני 150 שנה אכן היחסים בין היהודים לגויים היו יחסי עוינות. גם היום יש אנטישמיות והיא מעוזם של אויבי הדמוקרטיה, אבל השבח לאל, הנה אתה ידידי הקאדי, ואתם ידידי הכמרים, מוכיחים שמה שקרה לפני 150 שנה אכן פותח אפשרויות חדשות. יפה עשית ידידי הקאדי שלימדת אותי פרק בהלכות יהדות. יפה עשו חכמינו ששיבצו את 'שפוך חמתך' בהגדת הפסח. כי כאשר היחסים בין היהודים לגויים ניבנו על קיר בלתי עביר ["בונקר" בלשון סדן], טוב היה לבקש מהאל שישפוך חמתו עליהם, ואילו היום, כאשר הקיר נפל, טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו בכל שנה, בחג החרות האוניברסלי שמקורו ביהדות, שניתן לחיות גם אחרת'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ויש עוד אפשרות שאולי לא תמצא חן בעיני הרב סדן: להשמיט מההגדה של פסח – יצירה שהתהוותה במשך דורות על גבי דורות – את המלים הללו, ובא לציון גואל. במקומן נכניס אחרות. ותוכיח ההגדה הקיבוצית.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">תמונת העבר הזו אודות מפגש דמיוני בין הרצל למוסלמי, פרוטסטנטי וקתולי – מלבד מה שנשמע כמו פתיח מעולה לבדיחה שנונה – היא רק אפשרות אחת. אלא שהיא נשענת על 'התורה' לא פחות מכל תמונה אחרת, כמו זו המניחה שגם היום על יהודים לשבת בקריית ארבע למשל, ולבקש מאלוהים לשפוך את חמתו על ערביי חברון. כך או כך, עבור הרב סדן הרצל והציונות שלו מייצגים את <b>"האוניברסליות"</b> המונגדת אף היא ל'יהדות'. מכיוון שכל מי שמכיר קצת את העבר הציוני יודע שללא 'האוניברסליות' המגונה הזו לא היתה קמה מדינה (הצהרת בלפור, תכנית החלוקה, וכמובן דברים בטלים כמו תמיכה אמריקנית, נשק צ'כי ושילומים מגרמניה, שלא להזכיר ברזל מבלגיה, פחם מאנגליה ובשר מארגנטינה), גם הרב סדן מציין שאולי לא הכרחי הניגוד הזה בין לאומיות לאוניברסליות, שהרי כבר הרב צבי יהודה קוק דיבר על <b>"לאומיות קוסמופוליטית"</b> [עמ' 18]. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">האמנם המצאה של הרצי"ה? לאו דווקא. כל מי שמכיר מעט היסטוריה של העת החדשה, יודע את התפקיד העצום שמילאה המהפכה הצרפתית – זו שנשענה על הלאומיות הצרפתית וטיפחה אותה – בתולדות 'הקוסמוס' האנושי כולו, מארגנטינה שבדרום ועד רוסיה, מקונגו ועד בורמה. אכן כן, לא כל העמים התעלו למדרגה של פינלנד, שבדיה, הולנד או קנדה, ובלא מעט מקרים המהפכות המקומיות הפכו למרחץ דמים שהוביל לדיקטטורה, אך הרעיון הלאומי שנולד בתוך הקשר מודרני לא יכול היה שלא להיות קוסמופוליטי, ולא 'רק' מהסיבה שכלכלת כל מדינת-לאום שזורה בכלכלה הגלובלית, אלא מהסיבה שמה שכבר במאה ה-18 קראו 'משפט העמים' כלל גם את המימד העולמי (הקוסמופוליטי) וגם את זה הלאומי: בשני המימדים דרוש מאמץ עיקבי ושיטתי להבטיח זכויות של פרטים, זכויות קיבוציות, וזכויות לאומיות ובינלאומיות. עם כל ההבנה לתפקיד הטענה שהרצי"ה המציא גם את 'הלאומיות הקוסמופוליטית', אין אלא לסכם טיעון זה בארבע אותיות: להד"ם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">והיכן ישראל בתמונה הכללית הזו? במקום טוב באמצע. הלאומיות הישראלית היא לא הטובה בעולם ורחוקה מאד מלהיות הגרועה שבו. מאז הקמתה עלו לרגל כחצי מליון בני אדם מרחבי העולם, במטרה ללמוד איך עושים חקלאות, איך מייערים, איך קולטים הגירה, איך מוציאים מים מהסלע (לא, לא באמצעות מטה אלא בעזרת משאבות והנדסה אזרחית פרי 'זוהמת הגויים') וכן הלאה. חצי מליון אנשים אלו ביטאו בעצם בואם את הרעיון הנשגב של 'אור לגויים'. אך לצד הישגיה המופלאים של המדינה הזו, כלומר של אנשיה, רשימת חולאייה ארוכה ומגוונת למדי, והדברים ידועים. ובכל מקרה, כדאי לזכור שאת מה שבכל זאת מאפשר לישראל לראות עצמה במונחים של 'אור לגויים', יצרו ישראלים (ביניהם 'דתיים' רבים כמובן) שלא ראו שום סתירה בין עצמאות ישראל, ייחודה התרבותי של הלאומיות היהודית והערכים האוניברסליים מהסוג שאנשים כמו הרצל גדלו עליהם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הדיון בהרצל מביא אותנו לתחנה נוספת, <b>"ההתבוללות". </b>בעניין זה הרב סדן לא שונה מרבים אחרים הנוקטים מושג זה כאילו גם בו מקופל עולם ומלואו, כאילו עצם השמעתו מסדרת את המציאות בין טוב לרע ובין אמת ושקר. בפועל, לא ברור כלל למה הכוונה. אין זה המקום לפתוח בדיון בהיסטוריה העתיקה של עם ישראל, שכידוע היה כל כך "לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", שאת תורתו הקדושה הוא כותב באותיות אשוריות; את חגיו הקדושים מציין בלוח שנה ששמות חודשיו בבליים ואילו מתמטיקת העיבור שלו יוונית; ושאת משנתו הוא דורש על פי 13 עיקרי הלוגיקה של הפילוסופיה ההלניסטית. נניח לעניינים זניחים אלו ונתמקד בעיקר, קרי מה שהתרחש "לפני 150 שנה". אם כוונת הרב סדן בהתבוללות' היא לאנשים כמו אביו של קארל מארקס אשר מחקו את זהותם היהודית של בניהם או של עצמם, ניחא. אכן, בתחילת המאה ה-19 ידעה יהדות גרמניה תהליך של מחיקת זהות שהקיף ככל הנראה אחד מכל עשרה יהודים. אבל לא לזה הכוונה, שכן על הכוונה אפשר ללמוד מהאופן בו מתארת מערכת החינוך הישראלית (ובעניין זה לא הרצי"ה ולא הרב סדן לא המציאו מאומה) את חוזה המדינה, תיאודור הרצל. הרי רק משמו – 'תיאודור' – ניתן להסיק על התבוללותו, לא כן? זהו, שלא. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">מה לעשות ו"לפני 150 שנה" התפתחה בהונגריה תנועה יהודית 'דתית' אדירה שהוכרה בציבור בשם 'ניאולוגית', שראתה במצב ההיסטורי החדש – יהודים כאזרחים שווי זכויות וחובות - הזדמנות ולא איום. אפשר לבקר את הניאולוגים, אפשר להעריץ את האורתודוכסים או את החרדים. אבל דבר אחד אי אפשר ואסור לקחת מהיהודים הללו למיניהם: את זהותם היהודית. אם כך, באיזה מובן הם 'התבוללו'? באותו מובן שיהודה המכבי מנה למניין השטרות או הרמב"ם כתב את 'מורה נבוכים' בערבית באותיות עבריות. חלק מהסוציולוגים מכנים את התהליך 'אקולטורציה', אחרים נוקטים במונח 'אדפטציה', בצר להם נוטלים אחרים את המושג 'אסימילציה'. לאף אחד לא באמת ברור היכן 'מתחיל' היהודי והיכן הוא 'מסתיים'. ועל רקע מבוכה זו אפשר לעשות אחת משתיים: להכריז הכרזות בומבסטיות כמו 'גוואלד, התבוללות' ולצרף אליהן מרשם שיבטיח כי "והיה מחננו טהור". אפשרות הפוכה היא להכיר במורכבות שאלת הזהות במציאות המודרנית, ולחתור להרחיב מכנים משותפים בין כל אלו אשר מזדהים כיהודים, תהא אשר תהא דרכם לבטא זאת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">זה הרי בדיוק מה שעשה הרצל. החתירה להרחבת המכנים המשותפים היא שקוממה אליו את מתנגדיו מכל הצדדים, כולל – או קודם כל – את ההנהגה הרבנית. אבל הרחבת המכנים המשותפים היא זו שמסבירה את הצלחת הציונות. כל מי שמכיר מעט היסטוריה ציונית יודע שלא "הקדוש ברוך הוא סיבב סדרי גאולה" [עמ' 11] אלא הציונים עצמם. ובעצם, אולי שאלה זו היא עניין של אמונה ותיק"ו. עם זאת, מעט תמוהה תמיהתו של סדן על כך שהקב"ה – שהרב סדן מתיימר לדבר מגרונו וקובע מפורשות ונחרצות בשמו שהוא, כלומר אלוהים, רוצה "שנקים ממלכת כהנים וגוי קדוש" [עמ' 12] – בחר "באנשים כאלה" (כלומר הרצלים, ויצמנים, דב"גים, ברלים, ז'בוטינסקאים ושאר יהודים שלקו בזוהמת הגויים) לקדם את "גאולת ישראל" ואת "הקץ המגולה" [עמ' 11]. דומה שהכלל 'נפלאות דרכי השם' לא חל על 'יהודים' ראויים לשמם. אלו לא כוללים את ההרצלים, הויצמנים, הדב"גים, הברלים והז'בוטינסקאים, שמסתבר שהיו רק כלי בידי שמים...<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">במקום סיכום – על עוד פרשנות חינוכית ופוליטית לקריאת הכיוון של הרב סדן<o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">אכן כן. מי שהולך ישירות ל'שורה התחתונה' שבחוברת, יסכים בוודאי שניתן להבין את הדברים מבחינתם המעשית בעיקר, הקוראת לחניכי מכינת עלי, ולאנשי הציונות הדתית בכללותם, לא לעמוד מנגד, לקחת אחריות, לגלות מעורבות, וכל זה תוך ניהול ויכוח מכבד עם בני הפלוגתא שלהם בכל מגזריה של החברה הישראלית, שנאמר: "כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו...בכניסה לתוך המערכות הקיימות <b>נפגש הרבה אנשים טובים ומוכשרים...נתחיל להתמודד עם הבעיות האמיתיות של עם ישראל</b>...יתגלו חילוקי דעות, יופיעו פערים גדולים – זה עצמו יכריח אותנו להעמיק, לחפש תשובות, גם לשכנע...וגם להשתכנע בטענות של אחרים שעוד עשוי להתברר שהם לא בהכרח נגד התורה...זה קשה...[ו]<b>עלול לבלבל, אבל...זאת הדרך...</b>עם הרבה תבונה והרבה סבלנות, עם אמון, הקשבה וענווה...ובעיקר עם אהבה, <b>הרבה אהבה... לעם ישראל כמו שהוא. </b> עם הטוב והרע שבו, עם היפה ועם המכוער...<b>ביחד, רק ביחד, נצליח...</b>וכדברי יהושע וכלב: '<b>עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה' ".</b> [עמ' 40, בהשמטות, ההדגשות במקור].<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">לפחות לגבי ה"רק ביחד נצליח" יש לומר 'אמן ואמן'. אבל כפי שנטען בפיסקת הפתיחה, שאלת הזהות חשובה מכדי שנדחוק אותה לקרן זווית או נעמיד אותה בצל המעשה. לא רק מכיוון שהרב סדן הגון מספיק להבהיר כי לשיתוף הפעולה ולנשיאה המשותפת בעול הוא איננו מגיע בידיים נקיות של פלורליזם יהודי פתוח, אלא הוא קורא לפעול מתוך מגמה ברורה להעביר את הציבור החשוד בהתנגדותו-לכאורה ל'יהדות' לצד 'הנכון' (ודוק! הרב סדן נכון ואף קורא "להשתכנע בטענות של אחרים שעוד עשוי להתברר שהם לא בהכרח נגד התורה"!!!); אלא מכיוון שהבנתו ההיסטורית של הרב סדן הבנויה על תמונה מעוותת של העבר, תשמש ללא ספק יסוד לדרך חינוכית ופוליטית מעוותת לא פחות בהווה ובעתיד. כי כפי שניסיתי להראות בפרק הקודם, היהודים בתקופת הבעש"ט, הגר"א ובוודאי בתקופת האר"י לא "החמיצו" את הנהגת המהפכה בדיוק מכיוון שהיא היתה מהפכה; 'לאומיותם' כביכול בישרה את הלאומיות הציונית עוד פחות מש'החשמל' או 'תל אביב' של הנביא יחזקאל בישרו את החשמל שמופק בחדרה עפ"י 'חוכמת הגויים' וללא שום 'גוי של שבת', או את תל אביב שללא ספק מתחרה (במגוון היבטים, כולל כמובן יהודיים-תרבותיים) על תואר פאר היצירה של הלאומיות היהודית-החילונית (כלומר הציונות).<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><br /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ניתן לטאטא את ההבדלים התשתיתיים הללו אל השוליים מסיבות של 'קוצר רוח ועבודה קשה', כמו גם מסיבות טקטיות (שהרי ללא ספק הרב סדן ושותפיו לדעה שותפים כהגדרתו של הרב יגאל 80% של מכנה משותף עם זולתם). אבל מדובר במהלך מסוכן ומזיק. במלים אחרות, במקביל לשיתוף הפעולה הפורה הנובע מה-80%, יש להקפיד לקיים את הויכוח על יתר ה-20%. צעד קטן ומשמעותי בכיוון יכול להיות כזה: שהיסטוריון חילוני החוקר היסטוריה ציונית ומלמד אותה, יגיע לסדרת לימוד ארוכה ומשמעותית (במלים אחרות: לא הרצאה בודדת) תחת הכובע המסויים הזה: היותו איש מקצוע העוסק באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי בסיבות, במניעים, באפשרויות, בהצלחות, בכשלונות ובהחמצות של הלאומיות היהודית המודרנית, בירור שיאפשר בין השאר להעמיד בסיס ראוי לבחינת השאלה הציונית הראשונה המלווה אותנו ותמשיך ללוותנו: מהיכן באנו ולאן אנו הולכים: למדינת הלכה או למדינה יהודית-דמוקרטית. ליתר דיוק, הואיל ואין שום דרך לקיים תיאוקרטיה במציאות מודרנית, הרי שהדילמה חריפה עוד יותר: האם מחנכי הדור מציעים השקפת עולם החותרת תחת אשיות הלאומיות המודרנית (קרי הציונות) או שמא הם חוזרים בתשובה ומחנכים להבנה היסטורית מדוייקת יותר של המציאות, במרכזה ההשלמה עם מצב הדברים הבסיסי (שאפשרויותיו רבות ומגוונות): האדם במרכז הדברים, לטוב ולמוטב. ללימוד נכון ורציני של ההיסטוריה "של 150 השנים האחרונות"<b> יש כאן תפקיד מכריע.</b></span><b><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></b></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-7363793630914573702?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-87072979018574415772011-12-07T23:45:00.000-08:002011-12-07T23:45:54.191-08:00דע מאין באת – לקראת היסטוריזציה ופוליטיזציה של לימודי האזרחות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">את הויכוח על לימודי האזרחות בישראל אין אלא להבין כהמשכו של ויכוח ישן לגבי מהותה של החברה המודרנית, של הרעיון הדמוקרטי, של הפרויקט הלאומי, החברתי-סוציאליסטי, מעמד הדת בתוך כל זה ומה הוא בסופו של דבר תפקיד החינוך. אם לנסות לסכם ויכוח מסועף הנמשך כבר לפחות 300 שנה ומתקיים כמעט בכל שפה ובכל פינה בעולם, הרי שהשאלה היא האם האדם הוא ישות מופשטת, מנותקת מכל הקשר תרבותי, יצור שיש לכבד את זכותו המוחלטת להגדרה עצמית? או שמא 'האדם' כמו שאמר המשורר, 'אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. אמנם גם המשורר הדגול כתב בהמשך לאותן מלים אלמותיות כי 'ממלכות צצות וממלכות עוברות-חולפות' והוסיף כי 'גבולי מדינות הולכים ומטשטשים'. אדרבא, בהמשך הדברים הוא מעיד על עצמו 'הייתי תועה גלמוד בעדת בני עמי', ואף מותח ביקורת על בני עמו שהם 'עמוסי ברכת "קברים גדולים" וקללתם'. רוצה לומר, שעל פי דבריו של טשרניחובסקי לא ממלכות, לא גבולות ואפילו לא בני עמו הם המגדירים את מהותו ועצמותו. קל וחומר שאין למסור תפקיד זה בידי "הקברים הגדולים" המופיעים במקור במרכאות שאין להבינן אלא כביקורת נוקבת. אלא שלמרות כל זה ברור על פי טשרניחובסקי – והוא כמובן לא היה בודד במועדיו בענין זה – שהאדם איננו יצור מופשט, וכי זהותו ומהותו זוקקים לסביבה בה הוא חי. סביבה הכוללת גם את הרוח והעננים, גם את הגבעות והאדמה, וגם את 'הקברים הגדולים', 'עדת בני העם', ואפילו ר"ל גבולות וממלכות. כל אלו אסור שיהיו בבחינת תכתיב, אך התעלמות מהם או פסילתם על הסף כאילו מדובר ב"קונסטרוקציה דכאנית" היא חסרת שחר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><u><span lang="HE" style="font-family: David;">דמוקרטיה 'רזה' – או: מדוע בכל זאת לומדים אזרחות ברחבי העולם כולו<o:p></o:p></span></u></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">אך גם אם תקרה תקלה משונה, ואפילו בחברה מסויימת בת זמננו יובילו את תכנית החינוך אנשים המשוכנעים שהאדם הוא 'טבולה ראסה' שאין להכתיב לו זהות כלשהיא, לא מה לחשוב ולא איך לחשוב, עדיין לא יהיה מנוס ככל הנראה ללמד את מקצוע האזרחות. זאת מפני שאין דרך אחרת, חוץ מלימוד, על מנת לדעת כיצד מתנהל פרלמנט, מתי ואיך בוחרים, כיצד מחליפים ראש מדינה, מה הרכבה של מערכת המשפט, מדוע יש לשמור על חופש העיתונות וכן הלאה וכן הלאה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">גם גישה 'רזה' לדמוקרטיה תוביל בהכרח את מי שרוצה ללמד אותה למימד ההיסטורי. כי גם במדינה בה המערכת הפוליטית מתנהלת על מי מנוחות 'לפי הספר' – ואין כמובן ולא סביר שתהיה אי פעם מדינה כזו – ירצה המורה (ואולי אפילו התלמיד) להבין כיצד התפתחו דברים כפי שהתפתחו. והמדע העוסק בהתפתחות בחברה ובפוליטיקה הוא מדע ההיסטוריה. 'אפילו' במדינה (לכאורה) נטולת קונפליקטים והומוגנית כשבדיה, סביר שהמורים ירצו שהתלמידים יעיינו בשאלה מדוע קמה בה סוציאל-דמוקרטיה; מה הביא אותה הלום; ומדוע מדי פעם תופסים את מקומה בשלטון השמרנים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">הענין בהתפתחות (כלומר בהיסטוריה) נחוץ לא 'רק' מסיבות הזוקקות ישירות ממקצוע האזרחות, אלא גם מסיבות פדגוגיות. שיעורי האזרחות מתובלים בדילמות האמורות לחדד את 'ההגיונות הסותרים' שיש בשיטה הדמוקרטית, ודילמות אין להבין מחוץ להקשר ההיסטורי. כלומר אפשר, ולא מעט מורים הנוקטים בגישה 'רזה' של מקצוע האזרחות, מצליחים להוציא דברים מהקשרם ובשם הנאורות (שהיא לא פעם בסך הכל דוגמטיות אנטי-לאומית) מעמיקים דווקא את השטחיות והרדידות. הדרך להמנע מכך היא לעגן את העיסוק המבורך וההכרחי הזה בדילמות אמיתיות, בהבנה היסטורית ראוייה לשמה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><u><span lang="HE" style="font-family: David;">דמוקרטיה, היסטוריה ולאומיות<o:p></o:p></span></u></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">אבל יש סיבה מהותית יותר לרצות מראש לעסוק בדמוקרטיה מתוך הקשר היסטורי בכלל, ובזיקה ישירה ללאומיות בפרט, ולא כתוצאה מחיפוש דילמה מעניינת שתבטיח 'שיעור טוב' (הנמדד בדרך כלל במידת ההתלהבות של התלמידים מהדיון ולאו דווקא מרמת תכניו). קצרה היריעה מלהרחיב בנושא,<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn1" name="_ftnref1" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[1]</span></span></span></span></a> אך בקיצור ניתן לומר, שאין זו מקריות כי בערך באותה התקופה עלו ותפסו מקום מרכזי בזירה הציבורית הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם, הלאומיות, הסוציאליזם, האידיאולוגיה, ההשכלה, החילון, תקשורת ההמונים וההיסטוריוגרפיה הביקורתית. הקשר בין כל אלו סבוך אמנם, אך ניתן לומר כי הדמוקרטיה המודרנית (להבדיל מזו שנהגה ביוון שכל מה שמשותף לה וליורשתה-כביכול בעת החדשה הוא המושג 'דמוקרטיה' ותו לאו) היא השיטה במסגרתה יכלו מעתה נתינים שהפכו לאזרחים, לנהל ביניהם מאבק פוליטי באמצעות מלים (אידיאולוגיה, מפלגות ופרלמנטים, ופעולה מחוץ לפרלמנטים כגון איגודי העובדים), תוך נסיון לגייס לטובתם את 'הרוב הדומם' באמצעות פנייה אליו בתור 'עם' או 'לאום' שהוא-הוא הריבון ומידת הדברים גם יחד. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">אם מטרת לימודי האזרחות היא להבין את השיטה הדמוקרטית, אין דרך טובה יותר מלדון בהתפתחותה מלאת הסתירות. אין מורה לאזרחות שלא יסכים לטענה שעל התלמיד בהווה, שהוא האזרח בעתיד, להבין גם את נקודות החוזקה של השיטה הדמוקרטית, אך בעיקר את חולשותיה. על סמך הבנה בסיסית זו, ומתוך ידיעה נוספת שדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, פועלת במסגרת אנושית נתונה וביחס לבעיות ספציפיות המעסיקות את המסגרת האנושית הזו, אין אלא לנקוט 'תיאור גדוש' ולא רזה של הדמוקרטיה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">משהו מסוג זה בא לידי ביטוי לאחרונה במחקר מאת פטריסיה ברומלי ואלינה מקינן.<span class="MsoFootnoteReference"> <a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn2" name="_ftnref2" title=""><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[2]</span></span></span></a></span> השתיים הראו כי למרות שהחברה בפינלנד הומוגנית למדי, הולכת ומתחזקת תפיסה 'גדושה' של האזרחות: לא עוד אזרח צייתן המתמסר לעילית חברתית בעלת זכויות יתר דה-פקטו, אלא אזרח פעיל העומד על שלו. מעניינת במיוחד הצעתן המהוססת אמנם, להמיר את המושג הרווח 'רב-תרבותיות' (הנמצא במתקפה רבתי ברחבי היבשת),<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn3" name="_ftnref3" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[3]</span></span></span></span></a> במושג המדוייק יותר: 'גיוון' (</span><span dir="LTR">diversity</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span>), הבא לידי ביטוי כלפי שורה ארוכה של מקרים: ילדים, נוער, נשים, מבוגרים, קבוצות מיעוט, ילידים, מהגרים, פועלים, נכים, קהילות הלהט"בים, עוני, בריאות, סביבה, חינוך ותרבות. עיון רציני בכל אלו מחייב תפיסה 'גדושה' של אזרחות. הרשימה הזו היא גם בבחינת 'שיעורי בית' תמידים העומדים – או האמורים לעמוד – לנגד עיני כל מי שעסוק בתיקון חברתי ובחינוך לקראתו. יש לקוות כי מושג 'הגיוון', שהוא למעשה 'הפלורליזם' הישן והטוב, יביא להשלכת מושג 'הרב-תרבותיות' אל פח האשפה של ההיסטוריה. עצם הויכוח המתיש על משמעותו של מושג זה, מלמד עד כמה הוא לא תורם להבנת המציאות, דבר הקשור כמובן למימד האידיאולוגי שלו. 'הרב-תרבותיות' התמקדה מאז חדרה לשיח לפני כ-30 שנה, בעניינים מופשטים של כבוד וזהות, תוך השלטת דפוסי מחשבה המתעלמים מהבדלים פנימיים חשובים ואקוטיים בקירבה של כל 'תרבות' שונה, ומזניח לחלוטין את המכנים המשותפים בלעדיהם לא תתכן חברה ולא יתכנו זכויות אזרח. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><u><span lang="HE" style="font-family: David;">המקרה הפרטי שלנו<o:p></o:p></span></u></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">עם כל בעיותיה, מסתבר שהדמוקרטיה הישראלית זוכה לאמון רב 'אפילו' בקרב הצעירים.<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn4" name="_ftnref4" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[4]</span></span></span></span></a> אין זה אומר שהדמוקרטיה הישראלית חפה מבעיות ומביקורת. אלא שבניגוד לאופנה הרווחת, ביקורת אין פירושה לומר את ההפך, וגם לא למדוד את התוצאות (פערים למשל, או עוינות כלפי מיעוטים מסוגים שונים) בהתאם לכמה ערכים מופשטים (שוויון, חרות ואחווה) או ביחס לכמה טקסטים קאנוניים (מגילת העצמאות). תנאי הכרחי לדמוקרטיה מתפקדת הוא טיפוח תודעה אזרחית שלצד הזכות להטיח ביקורת ישנה גם חובה לבדוק את הדברים בהקשרם; שלצד זכותו של המיעוט עומדת זכותו של הרוב, ולהפך; שאת מה שנראה ככשלון קולוסאלי ('הקליטה בשנות ה-50', או 'החינוך' או 'השלום') יש לבחון גם לכשעצמו וגם ביחס למקרים אחרים במרחב ובזמן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">במלים אחרות, מכל זווית שניתן להעלות על הדעת, המסקנה היא אחת: על מנת להבין את חוזקותיה וחולשותיה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, יש להבין מהיכן צמחה, היכן הצליחה, היכן נכשלה, מה עשוי לחזקה ומה מהווה איום עליה. דיון מקיף בכל אלו דורש אמנם יריעה רחבה בהרבה מזו הנוכחית, אבל ניתן להסתפק בכמה תשובות קצרות. הדמוקרטיה הישראלית שורשיה בתנועה הציונית. בכמה מלים ניתן להגדיר את הלאומיות היהודית המודרנית בכלל,<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn5" name="_ftnref5" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[5]</span></span></span></span></a> ואת המרכיב הציוני שבה בפרט, כתנועה לדמוקרטיזציה ולמודרניזציה הכלכלית-חברתית והתרבותית-פוליטית של היהודים. אחרי כ-120 שנות לאומיות יהודית, מסתבר שבכל מדד של השוואה, מדובר בסיפור של הצלחה.<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn6" name="_ftnref6" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[6]</span></span></span></span></a> כשלונותיה של הציונות במישור הדמוקרטי רבים מספור. אולי הבולט שבהם הוא חוסר הצלחתה ליצור מערכת פוליטית יציבה שתבטיח משילות מצד אחד, ותהליך סביר להחלפת שלטון מצד שני. לא בכדי זוכות המפלגות בישראל לרמת האמון הנמוכה ביותר, וגם העובדה שמדובר בתופעה עולמית איננה אלא נחמה פורתא.<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn7" name="_ftnref7" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[7]</span></span></span></span></a> לבסוף, מה שעשוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית נמצא מצד אחד במישור הכלכלי (מדיניות סוציאל-דמוקרטית מרחיבה אך מבלי לוותר על המאבק התודעתי המתחייב מהתנהלותן של קבוצות מסויימות בחברה הישראלית<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn8" name="_ftnref8" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[8]</span></span></span></span></a>), ומצד שני במישור החברתי-תרבותי, ובעיקר במערכת החינוך. מכאן, שבמסגרת האיומים עליה יש למקם לא 'רק' גורמים אנטי-דמוקרטיים מוצהרים, אלא גם תהליכי חינוך שאינם מקדמים את יכולתו של האזרח הישראלי להבין את השיטה, לפעול בתוכה בביקורתיות ולקחת חלק בתיקונה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><u><span lang="HE" style="font-family: David;">הסכנות<o:p></o:p></span></u></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">הדיכוטומיה 'יהודית' מול 'דמוקרטית', מעבר לכך שהיא מבטאת בורות היסטורית ואי-הבנה בסיסית באשר למשפט הבינלאומי עליו מבוססות הדמוקרטיות-הלאומיות ברחבי העולם כולו,<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn9" name="_ftnref9" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[9]</span></span></span></span></a> מביאה במישור החינוכי לשתי מגמות מנוגדות המבוססות – כל אחת מכיוון אחר כמובן – על מכנה משותף אחד: הפחד. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">לא רק מערכת החינוך החרדית חוששת מהכללת תכני לימוד המעלים על נס את ערכי הדמוקרטיה. הפחד מהדמוקרטיה קיים גם במחנה המחזיק מעצמו את תפארת הציונות בדור האחרון, המחנה הדתי-לאומי. רשימת ההתבטאויות האנטי-דמוקרטיות הבאות מצד זה של החברה הישראלית יכולה היתה למלא כרכים שלמים, והדברים ידועים. אדרבא, לא מדובר 'רק' בחשש מהסוג בו אוחזים החרדים באשר לצד המתירני הכרוך בערכי הדמוקרטיה, אלא בויכוח עומק מהותי על אופיה של הציונות בכללותה. לשיטתם של לא מעט מחנכים ואנשי ציבור במחנה הדתי-לאומי, עצם שאיפתה של הציונות לפעול "על פי 'משפט הכלל" כפי שקוראת תכנית באזל המקורית מ-1897, היא היא מקור הבעיות ושורש הצרות. מכאן למסקנת חלק מהם שיש להבדיל בין 'מדינת ישראל' לבין 'מדינת יהודה' הדרך קצרה. רוח עיוועים זו של בדלנות חרדית, חרד"לית ו"ציונית"-דתית גם יחד, עולה בקנה אחד עם הסוציולוגיה הבדלנית המאפיינת מגזרים אלו מלכתחילה. אמנם מדובר כאן בהכללה, וללא ספק ניתן להצביע בקלות על תופעות מנוגדות במגמתן – כמו השתלבות נשים חרדיות בשוק העבודה הישראלי או חלוציות ציונית-דתית בפריפריה החברתית של ישראל – אך לפחות נכון לעכשיו אין סימטריה בין שתי המגמות הללו. לעניינו חשובה מסקנת הביניים, והיא שבמגזרים הללו קיימת חשדנות עמוקה כלפי הוראת האזרחות באופן המחפש איזון בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">מן העבר השני הבעיה לא פחות חמורה. בשם פרשנות חלקית ושרירותית של מושגי הפלורליזם והסובלנות, מתנהלים ברחבי הארץ שיעורי אזרחות רבים, בליבם המסר שיהדות סותרת דמוקרטיה וכי הצרוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא במקרה הטוב תוצר של פיצוי על השואה, פיצוי שתוקפו עומד לפוג, בכלל ובפרט שהמדינה שקמה על חורבות השואה נוקטת כלפי הפלסטינים מדיניות דומה לזו שננקטה כלפי היהודים מצד הגרמנים. במקרה הרע מדובר ב"אתנו-קרטיה", ובמקרה הרע באמת, ב"מדינת אפרטהייד" שדינה כדין דרום אפריקה. לא פלא שחניכי הגישה הזו, יגלו עניין בכל תרבות איזוטרית בכל אי שכוח אל באוקיינוס מרוחק, אך אדישות, אם לא עויינות ממש, כלפי כל מה שמריח 'יהדות' ר"ל. גישה זו מתמזגת עם מגמה רווחת </span><span lang="HE" style="font-family: David;">בהוראת האזרחות לפיה דמוקרטיה היא פחות "הכרעת הרוב" ויותר "שמירת זכויות המיעוטים". כל כמה שדמוקרטיה אכן נמדדת במעמדם האזרחי של המיעוטים ושל היחידים כמובן (המרכיבים, אגב, לא רק את המיעוט כי אם גם – או בעיקר – את הרוב!!), אין לשכוח שבבסיסה הדמוקרטיה היא שיטת שלטון ולא זירה מופקרת ברוח 'הכל הולך'. גישה המקדשת את הקפריזות של היחיד ושל המיעוט על חשבון הרוב, רק בשל היות המיעוט מיעוט, אינה אלא "פרוורסיה אידיאולוגית"<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn10" name="_ftnref10" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="color: black; font-family: Arial, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[10]</span></span></span></span></a> ואיום אסטרטגי על הדמוקרטיה (ולכן, באופן פרדוקסלי לכאורה, איום אסטרטגי על זכויות המיעוט). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">אצל "חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים" אם לנקוט במטבע של שלמה ארצי, המסקנה הפוליטית היא טיפוח רגש האשמה הישראלי על כך שהציונות נולדה בחטא, וכי קימומה של האומה היהודית הביאה עימה מיניה וביה את "הקורבנות הפלסטינית". דמוקרטיה של קידוש המיעוטים באשר הם, לא משנה אם הם מונהגים על ידי פונדמנטליזם אסלאמי רצחני, תובעת מהיהודי להתנקות מ"החטא הציוני הקדמון", הלא הוא הקולוניאליזם המגונה (שבאירופה הנאורה כבר התנערו ממנו כידוע מזמן, כחלק מ"העידן הפוסט-לאומי" כביכול, אשר למרבה הצער לא כולל את הסקוטים, הוולשים, הולונים, הבסקים, הקטלונים וכן הלאה וכן הלאה), על ידי הקפדה על מילוי המצוות של 'מדינת כל אזרחיה': הכאה יום יומית על חטא הציונות; שינוי הטרמינולוגיה ('הכיבוש' במקום מלחמת ששת הימים, 'הנכבה' במקום העצמאות ו'תהליך השלום' במקום קריאה לילד הטרור הבדלני והחסלני בשמו); וקריאה לביטול הלאומיות היהודית, שכן הלאומיות' היא </span><span dir="LTR" style="font-family: Arial, sans-serif;">OUT</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span>, בשמה ולטובתה של לאומיות פלסטינית כמובן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><u><span lang="HE" style="font-family: David;">הפתרונות<o:p></o:p></span></u></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">השורה התחתונה היא זו: כשם שאין להפקיר את היהדות לאויבי הדמוקרטיה, כך אין להפקיר את הדמוקרטיה לאויבי היהדות. יש להודות על האמת. כל עוד הויכוח על תכני האזרחות ממשיך להתאפיין בדיכוטומיה (של או-או) ולא בדיאלקטיקה (של אחד ועוד אחד שווה שלוש), לא צפויות התפתחויות חיוביות בחזית הזו. שכן עוד לפני שהגענו לבעיית לימודי האזרחות, יש לצביע על הסכנה מצד התחזקות המגמה הרואה את חזות הכל במדידת ההישגים (עגל המיצ"ב ועריצות הבגרות). מדידת הישגים לא חייבת לבוא על חשבון פיתוח החשיבה, אך בפועל לא רק שזה מה שקורה, אלא שהמערכת מעדיפה מורים קונפורמיסטים על פני מורים יצירתיים. לא מיותר לומר, שככל שהתהליך הזה מכה שורש, הוא מבטיח את הידרדרותה של התרבות הישראלית כולה. כי התלמיד השטחי של אתמול הוא האזרח השטחי של מחר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">כאילו כל זה לא מספיק, הנה אין ספק שהבעייה עמוקה לכשעצמה. כלומר גם אם ההישגים לא היו נמדדים בכל רבעון וגם אם רמת התרבות הפופולארית בארץ היתה גבוהה יותר, עדיין השאלה 'היהודית-דמוקרטית' בכלל, והשלכותיה על תפיסת האזרחות בפרט, ממשיכה היתה להיות ענין לא פשוט כלל. ומכיוון שהבעייה עמוקה, היא דורשת טיפול שורש. והואיל והדג כידוע מסריח מהראש, הפתרון – אם בכלל – נעוץ בשלב הכשרת המורים. תכנית הלימודים אמורה להיות פשוטה בתכלית: היסטוריה ועוד היסטוריה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">היסטוריה של הרעיון הדמוקרטי והתממשותו בכמה שיותר מקרים: ארה"ב, צרפת, אנגליה, גרמניה, שבדיה, ארגנטינה, יפן, רוסיה, דרום אפריקה, אירלנד ויוון הם המינימום שבמינימום. לא 'רק' היסטוריה אלא עיון באקטואליה בכל אחת מהארצות הללו ובארצות אחרות כמובן (הנגישות בימינו בלחיצת מקש כידוע). ובמקביל היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה: כיצד התייחסו גורמים יהודיים שונים לדמוקרטיה שנפלה עליהם בדמות 'האמנסיפציה' של המאה ה-19 וכמובן של ההשכלה והמהפכה הצרפתית מאה אחת קודם לכן; וכיצד התמודדו גורמים שונים עם הדמוגרפיה היהודית המשתנה בראשה ההגירה; ומה היו הכוחות הפוליטיים שפעלו בקרבם; בית רוטשילד ושושלת חב"ד ותנועת הבונד ושמעון דובנוב וישראל זנגוויל וכן הלאה; וכיצד ומדוע הופיעה הציונות ומה היו מקורות ההשראה שלה; וכיצד צמח הישוב מבחינה פוליטית, חברתית, תרבותית וכלכלית וכיצד הבינו אנשיו מושגים כמו 'דמוקרטיה' ו'יהדות'; וכיצד פיתחו אישים כאחד העם, ברנר, ברל ואחרים את התפיסה הרואה 'יהדות' כתרבותו של העם היהודי, ולא כדתו בכלל או כהלכתו בפרט, שכן מאז אמצע המאה ה-19 אחוז היהודים הרואה בהלכה את דרכו לביטוי היהדות הולך ודועך. זאת אף זאת: גם בקרב האחוזים הבודדים של היהודים המצהירים אמונים לדרך ההלכתית (ומדובר לכל היותר ב-10%), ההלכה היא לא מכנה משותף לאחדות, אלא בסיס משותף להעמקת הקרעים בינם לבין עצמם, קל וחומר ביחס לזרמים יהודיים-דתיים אחרים (רפורמה, קונסרבטיבה, רקונסטרוקציה וכו') ולרוב המוצק של היהודים החילוניים בארץ ומחוצה לה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">רק אז אפשר יהיה להגיע לנקודה המשמשת בדרך כלל כנקודת פתיחה: מגילת העצמאות. אין שחר ואין מובן למסמך מכונן זה אלא מתוך ההקשר ההיסטורי הרחב, הכללי והיהודי גם יחד. ואז, כשהמורה העתידי לאזרחות יבין מה קדם למדינה, הוא סוף סוף יוכל לעסוק במדינה. לא מתוך שמירת אמונים דוגמטית ותלושה מהמציאות כמו 'מדינת הלכה' או 'מדינת אזרחיה',<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn11" name="_ftnref11" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[11]</span></span></span></span></a> אלא מתוך המציאות הישראלית המורכבת וביחס אליה, תוך שהמציאות הלא פחות מורכבת במקומות ובזמנים אחרים משמשים לו מקור להשראה והשוואה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><span lang="HE" style="font-family: David;">את החלופה לדרך הזו, שהיא ככל הנראה הסיכוי היחיד לתיקון, ניסח בתמצית מדוייקת ומעוררת התפעלות באשר לכוח הנבואי שלה, ההיסטוריון הצרפתי אלפרד קובאן. לפני 60 שנה כמעט הוא אמר על מדע המדינה שהוא "תחבולה שהמציאו מורים באוניברסיטאות כדי להתחמק מהנושא המסוכן פוליטיקה, בלי לכונן מדע".<a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftn12" name="_ftnref12" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 115%;">[12]</span></span></span></span></a> הכפפת הדיון בנוגע לעתיד הוראת האזרחות למעין 'מדע-מדינה' א-היסטורי – גם אם נאור עפ"י דימויים העצמי של האוחזים בו – היא בחירה גרועה שלצד מופרכותה מבחינה מדעית-עיונית, אין בה שום בשורה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; mso-margin-bottom-alt: auto; mso-margin-top-alt: auto; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><br /></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: 150%; text-align: justify; text-indent: 14.2pt;"><br /></div><div><br /><hr align="right" size="1" width="33%" /><div id="ftn1"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref1" name="_ftn1" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[1]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">הקורא מוזמן לקרוא את מאמרי 'מדוע על חינוך דמוקרטי להתבסס על עומק היסטורי': </span></span><a href="http://leor-hayom.blogspot.com/2011/05/blog-post_8929.html"><span dir="LTR">http://leor-hayom.blogspot.com/2011/05/blog-post_8929.html</span></a><span lang="HE" style="font-family: David;"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn2"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref2" name="_ftn2" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[2]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> </span><a href="http://www.patriciabromley.com/BromleyMakinenFinland.pdf"><span dir="LTR">http://www.patriciabromley.com/BromleyMakinenFinland.pdf</span></a><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn3"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref3" name="_ftn3" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[3]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">לאחר שראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון והקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל הכריזו על "סופה של הרב תרבותיות" כמבוא לשינוי במדיניות קליטת המהגרים, קיבל לאחרונה הפרלמנט ההולנדי החלטה דומה. ראו: </span></span><a href="http://www.hudson-ny.org/2219/netherlands-abandons-multiculturalism"><span dir="LTR">http://www.hudson-ny.org/2219/netherlands-abandons-multiculturalism</span></a><span lang="HE" style="font-family: David;"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn4"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref4" name="_ftn4" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[4]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 19.<o:p></o:p></span></span></div></div><div id="ftn5"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref5" name="_ftn5" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[5]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">הבורות הרווחת בקרב מורים לאזרחות בישראל, באה לידי ביטוי בין השאר בכך שרובם ככולם לא שמעו על לאומיות יהודית חילונית אחרת שאיננה ציונות, כמו למשל זו שהתרקמה בתנועת 'הבונד' ובתנועות דומות אחרות ברוסיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, או בסוציאליזם היהודי בארה"ב ובארגנטינה. <o:p></o:p></span></span></div></div><div id="ftn6"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref6" name="_ftn6" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[6]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">ראוי לבחון טענה זו באמצעות ביקורת משווה. ואמנם, מהעמדת הישגיה של ישראל בקנה המידה של ארגון ה-</span></span><span dir="LTR">OECD</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> מתקבלת תמונה מרשימה למדי. ראו: </span><a href="http://www.oecdbetterlifeindex.org/"><span dir="LTR">http://www.oecdbetterlifeindex.org/</span></a><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span>. חשוב לזכור כי מדובר במדד מצרפי. המצרפיות הזו כוללת בתוכה גורמים בחברה הישראלית שלפחות האליטות שלהן מתנגדות לעצם קיומה של המדינה, דבר המשפיע ללא כל צל של ספק על התחזקות הניכור כלפי החברה והכלכלה בישראל.<o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn7"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref7" name="_ftn7" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[7]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">מתיאס אלברט, "מחקר הנוער הגרמני </span></span><span dir="LTR">SHELL</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> 2010", בתוך הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 359-358.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn8"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref8" name="_ftn8" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[8]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">דן שיפטן הצביע לאחרונה על ענין חשוב שיש נטייה להתעלם ממנו. לעומת הטענה הרווחת הקושרת בין היותה של ישראל מדינה יהודית (ודמוקרטית) לבין מעמדם הכלכלי הנחות של הלא-יהודים, טען שיפטן כי אם מבחינים בין ערבים-מוסלמים לערבים-נוצרים, ובין יהודים-חרדים ליהודים בכלל, מסתבר שטענה זו אין לה בסיס. כך, בעוד שהחרדים בישראל לא רק מחוברים לעטיני השלטון אלא נהנים מסטטוס של 'יהודים אמיתיים', הם מצויים בתחתית הסולם המעמדי. היפוכו של דבר מתקיים במקרה של הערבים-הנוצרים: למרות שהם ידועים בעוינותם המופלגת למדינת ישראל, קל וחומר לניתוקם המוחלט מעטיני תקציביה, מעמדם הכלכלי-חברתי גבוה למדי. המסקנה המתבקשת היא שלצד אפליות שיטתיות כלפי הלא-יהודים בישראל, ככל הנראה סיבת העומק היא תרבותית-מנטלית. המסקנה המעשית המתבקשת פשוטה בתכלית להגדרה: מאבק על הכללתם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בשוק העבודה. מישור חברתי-כלכלי משמעותי אחר הוא מספר הנפשות למשפחה. עוני הרי נגזר מהיחס בין רמת ההכנסה של היחידה המשפחתית ובין גודלה. מנקודת המבט הזו קל להבין את העוני המבני של החרדים מכאן ושל הבדואים בדרום למשל, מכאן. טיעונו של שיפטן מקבל משנה תוקף מהשוואת רמת העוני היחסי בין חרדים בישראל לחרדים בארצות אחרות, כמו גם בין מוסלמים בישראל למוסלמים בארצות אחרות. ראו: דן שיפטן, פלסטינים בישראל – מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, תל אביב 2011, עמ' 682-613.</span></span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn9"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref9" name="_ftn9" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[9]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות אדם, ירושלים ותל אביב, 2003, עמ' 239-215.</span></span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></div></div><div id="ftn10"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref10" name="_ftn10" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[10]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">המושג "פרוורסיה אידיאולוגית" שימש את פרופ' אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית בדבריו אודות מה שהגדיר כ"קהיליית הטרוניה" בישראל. "הפרוורסיה" הזו מתקיימת לדעתו "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". ראו: אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה – שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל, תל אביב 2006, עמ' 27.דומה שהגדרה זו כוחה יפה למקרים לא מעטים של הגדרת 'מדינה יהודית' במונחי 'יהדות אורתודוכסית', או מהעבר השני, הכפפת הדיון בדמוקרטיה הישראלית למושג מופשט של 'דמוקרטיה' או 'שוויון' שאם אין הם ממומשים במלואם במציאות, הרי אין כאן דמוקרטיה אלא אתנו קרטיה, פשיזם, אפרטהייד וכד'. <o:p></o:p></span></span></div></div><div id="ftn11"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref11" name="_ftn11" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[11]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">על היותה של 'מדינת הלכה' סיסמא ריקה, ראו יעקב כ"ץ, "מדינת הלכה – חזון או סיסמה?", בתוך יעקב כ"ץ, עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים 1999, עמ' 178-169; על היותה של 'מדינת כל אזרחיה' סיסמא ריקה, ראו יעקובסון ורובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 246-240. <o:p></o:p></span></span></div></div><div id="ftn12"><div class="MsoFootnoteText" dir="RTL"><a href="file:///C:/Documents%20and%20Settings/ehud/My%20Documents/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%202011/%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA.docx#_ftnref12" name="_ftn12" title=""><span class="MsoFootnoteReference"><span dir="LTR"><span class="MsoFootnoteReference"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 10pt; line-height: 115%;">[12]</span></span></span></span></a><span dir="RTL"></span><span style="font-family: David;"><span dir="RTL"></span> </span><span dir="LTR">Alfred cobban, 'The decline of political theory', <i>Political Science Quarterly</i>, Vol. 48 (1953), P. 335.</span><span lang="HE" style="font-family: David;"><o:p></o:p></span></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-8707297901857441577?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-10504632878673060492011-04-21T21:35:00.001-07:002011-04-21T21:39:36.184-07:00מכתב גלוי למשפחת שליט<span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Tahoma, sans-serif; font-size: 13px; "><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">למשפחת שליט שלום. אינני מסוגל לומר לכם 'חג שמח'. ולא. אינני מבין את כאבכם. אדרבא, אני מאחל לעצמי ולכל אחד אחר בעולם לא להיות במקום בו אתם נמצאים. אבל דווקא בשל כך, ודווקא בשל הלחץ שאתם מפעילים עלי, במסגרת היותי חלק מהחברה בישראל, להזדהות רק עימכם ורק עם כאבכם, אין לי ברירה אלא לומר לכם את מה שאני כן יכול לומר, לא בתור אב שבנו שבוי, אלא בתור אזרח במדינת ישראל, המצופה ממנו להצטרף אליכם ואל טרמפיסטים מסוגו של יואל מרשק ואחרים, שמסיבות השמורות עימם אינם מסוגלים לשקול את הדברים מנקודת המבט שאותה אתם מבקשים לרתום למאבקכם ולכאבכם:נקודת המבט האזרחית.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">אינני, לא הייתי ולא אהיה תומך של נתניהו. החשבון האזרחי-הפוליטי והמדיני-פוליטי שלי (כאזרח מדינת ישראל) איתו ארוך, ארוך מאד. ולכן חשוב שתזכרו שדברי שעשויים להתפרש כתמיכה בראש הממשלה באשר הוא ראש ממשלה, אינם קשורים בתמיכה פוליטית בראש הממשלה, אלא באופן בו אני מבין (כאזרח במדינת ישראל) את המצב בו כולנו נתונים.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">במלים אחרות, אינני מוכן לשחק את המשחק אליו הצלחתם לגרור את כולנו, או את רובנו: מצד אחד שימוש במונחים 'הילד החטוף', מצד שני הפעלת לחץ פוליטי-אזרחי ומתוקשר לעילא, כמו בכל סוגיה ציבורית אחרת הכרוכה בהפעלת מניפולציות ומנופי כוח בשדה הציבורי והפוליטי. כי אם מדובר ב'ילד חטוף' מי יכול להתנגד לשובו 'בכל מחיר'? אבל אם הענין הוא ציבורי, הרי שטענת ה'בכל מחיר' איננה עומדת. שום דבר, אבל שום דבר בחיים הציבוריים של כל חברה בכל תקופה ובכל מצב, הוא 'בכל מחיר'.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">לא. אינני בעד סתימת פיות בכלל, ושלכם בפרט. אבל מה שמתחולל מצידכם, בסיוע ישיר של טרמפיסטים כאמור ובניצוחה של תקשורת המשועבדת לעגל הזהב של הסנסציה והרייטינג, מסוכן לחברה הישראלית לא פחות מכל איום בטחוני אחר. כי מה שנשחק כאן בשל המשחק המכוער בו אנו נתונים, הוא היכולת של החברה הישראלית, היכולת של הדמוקרטיה הישראלית, לנהל דיון ציבורי באופן אחראי ומושכל. ודיון ציבורי אגב, כולל - או אמור לכלול - גם דקות ארוכות של שתיקה. וכבר כתבו חכמינו ממש מזמן: 'והמשכיל לעת ההיא יידום', והוסיפו 'סייג לחוכמה שתיקה'.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">אבל אין כאן בנושא הזה רגע אחד של שקט. ודוקו: לא מתבקש כאן שקט של ניהיליזם, נירוונה או אסקייפיזם, אלא שקט פשוטו כמשמעו. לשיא נוסף של רעש מיותר הגעתם היום בטענות החמורות שהטחתם - בתקשורת כמובן - כנגד ראש הממשלה. על פי האחת, נתניהו גזר דין מוות על גלעד שליט. ההוכחה לכך נמצאת לשיטתכם ב'מבחן התוצאה'. על פי השניה, נתניהו משחק בכם 'משחק ציני' בעצם זה שהוא מזמין את ההורים לביתו על מנת לספר להם על מינויו של מתווך חדש, זאת בזמן שכאמור הוא כבר החליט לגזור את דינו של שליט לשבט.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">אינני יודע אילו משתי הטענות חמורה יותר. אינני יכול לשפוט ואולי אין זה מאד חשוב. הדגש ששמתם על הטיעון הצה"לי, לפיו המוראל של החיילים נפגע כתוצאה מהפקרתו של שליט, הוא מזיק כי הוא חסר שחר. הוא חסר שחר כי הוא לא עומד במבחן העובדות לפיהן המוטיבציה לגיוס עולה כפורחת בחמש השנים האחרונות בלי שום קשר לגלעד שליט. אדרבא, עצם העלאת האפשרות הזו עלולה להחשד כתורמת לירידת המוראל. המסר צריך להיות הפוך, וניסח אותו יוסף חיים ברנר כבר לפני כ-100 שנים: 'אף על פי כן'. אף על פי החמאס, ואף על פי הצביעות של אומות העולם, ואף על פי שכולנו עימכם בצערכם, נמשיך להתגייס ולשרת בצה"ל כי אין לנו ברירה אחרת.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">דגש אחר בדבריכם היה ששחרורו המיידי של שליט הוא כמצוות ההלכה היהודית. והרי אתם יודעים שזו פשוט טענה לא נכומה מבחינה עובדתית. ההלכה היהודית, שממילא משמשת רק מיעוט זעיר בעם, ואשר מלכתחילה איננה מהווה בסיס משפטי או חלק מחוק יסוד צה"ל, אפילו היא שוקלת את השיקולים שהשמיע דוברו של ראש הממשלה, ושמסתכמים לצערם של כולנו בחישובים של אחריות כוללת מהתוצאות הצפויות של שחרור עשרות רוצחים. במלים אחרות, גם ההלכה היהודית אומרת חד משמעית, ודורות של יהודים נקטו על פי הכלל הזה: לא בכל מחיר.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">טענת הציניות מקוממת אף היא. ניתן רק לשער מה הייתם אומרים ומה היו אומרים הטרמפיסטים שמקיפים אתכם, אילו ראש הממשלה היה ממנה מתווך מחליף, ובוחר שלא להודיע לכם ולא לשתפכם. אמנם בעולם מתוקן זה בדיוק מה שצריך היה לעשות. כשם שלא משתפים את תושבי שדרות בכל החלטה הקשורה בפיקוד דרום, הפיקוד האחראי על שלומם ובטחונם, כך גם אמור להיות במקרה הזה. אלא שמחול השדים סביב פרשייה אומללה זו, הגיע לרמות כאלו, שלא סביר שאפילו ראשי ממשלה חזקים כמו בן גוריון או יצחק שמיר היו עומדים בלחץ הסנסציונליזם הזול המפרנס את התקשורת הישראלית לסוגיה. קל וחומר שראש ממשלה לחיץ, רגיש כל כך לתקשורת, כמו נתניהו, לא יכול היה שלא לשתף אתכם בהחלטה שהיא כאמור החלטה מבצעית-מדינית שאין ולא אמור לציבור להיות חלק בה. ואילו אתם, בציניות מקוממת, הגדרתם את פעולתו כביטוי לציניות.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">ואיך אפשר שלא להתייחס לטיעון החזק מכולם, החוזר על עצמו כבר כמה פעמים בפרק הנוכחי של הסיפור. אתם טוענים כנגד נתניהו שהוא 'פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר: החרדה'. לשפשף את העיניים ואת האוזניים גם יחד. מדבריכם ניתן להסיק שהטרור החמאסי הוא פיקציה, כמו המכשפות בימי הביניים או החלומות הרעים הפוקדים אותנו מדי פעם. והרי כולנו יודעים, כולנו חכמים, כולנו קוראים בעיתון בכל יום על תפיסתם של עוד מבוקשים ביהודה ושומרון. העובדה שרמת הפיגועים ירדה (ולא נספור את משפחת פוגל כדי לא להעלות את מפלס החרדה חלילה!) היא לא כי אין איומי טרור אלא כי כוחות הבטחון עסוקים 25 שעות ביממה בלסכל אותו. </p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">אבל יש עוד ענין הכרוך בטיעון הבעייתי הזה בלשון המעטה. 'המכנה המשותף הנמוך ביותר'? תאמרו לי במחילה מכבודכם, ובאמת שלא נעים לי לכתוב את הדברים, כי מי אני ומה חיי לעומת כאבכם האינסופי, ובכל זאת, תאמרו לי מה נמוך יותר מהפנייה אל רגש ההורות, רגש המשפחתיות, רגש הצלת הילד החטוף 'בכל מחיר'?</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">ובינינו, שאף אחד לא ישמע: חלק גדול מחיינו מונע ממכנים משותפים נמוכים. 'נמוך' אין פירושו נקלה. אין כל דבר פסול בחרדה מטרור עיוור (ושוב לא נזכיר את משפחת פוגל), כשם שאין דבר פסול ברגש ההורי לרצות להגן על הילד בכל מחיר. אדרבא, הוכחה לכך שחלק גדול מחיינו מונע ממכנים משותפים נמוכים היא השימוש הציני (וכאן המלה הזו בהחלט במקום!) שעושים הטרמפיסטים בכלל והתקשורת בפרט בטרגדיה האישית שלכם, ובצרה הלאומית של כולנו.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">ולכן, ובקיצור, גם טיעון 'המכנה המשותף' איננו טיעון ראוי.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">לסיכום, מיותר לומר ששמורה עימכם זכות הצעקה. זכותם גם של הטרמפיסטים להמשיך ולעשות את שלהם, מסיבות השמורות עימהם, גם אם המחיר הוא שרוב הציבור 'הדומם' ימשיך לשמוע הטפות מוסר, שאם הוא לא תולה בלון, קושר סרט, עומד חמש דקות (בקרוב נעמוד דקה לזכר ששת המליונים ושבוע לאחר מכן נעמוד דקה לזכר 23 אלף חללי מערכות ישראל), או מדביק מדבקה על הפגוש, הוא, כמו ראש הממשלה שלו, ושר הבטחון כמובן, לא אכפת לו משליט ושגם הוא כמו נתניהו גזר עליו גזר דין מוות.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">שמורה לכם זכות הצעקה כשם ששמורה לטרמפיסטים זכות ההתארגנות והפעולה. יש רק לקוות - וזה כמובן לא תלוי בכם - שהתקשורת סוף סוף תדע לסתום קצת את הפה. כן, לפרסם מה שיש לכם לומר. כן, להודיע על ארוע כזה או אחר. אבל להפסיק ולדחוף לפיכם בכל רגע אפשרי מיקרופון. מיקרופון שמצד אחד נשאלות בו שאלות טריוויאליות כמו 'איך מרגיש הסבא', ומצד שני הוא מונע מאיתנו לשמוע תשובות על שאלות קשות, בטענה ש'אין זה מענינו' של הסבא לקחת אחריות על המצב. זו יכולה היתה להיות שעתה היפה של התקשורת בישראל. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. כי התקשורת שהיא 'על הנייר' הציבוריות במהותה, מתנהגת גם במקרה הזה באופן הרדוד, הפרטני, השטחי והעלוב ביותר.</p><p style="line-height: 1.25em; margin-top: 1em; margin-right: 0px; margin-bottom: 1em; margin-left: 0px; ">אסיים בברכת פרידה, אך לא אכנע לשבלונה ולא אוסיף תפילה לשובו של גלעד, לא רק כי אינני יהודי שמתפלל בכלל, בשום ענין ולטובת שום מטרה, אלא כי רצוני בשובו של גלעד שליט הוא ברור ומובן מאליו. ואולי זה הלקח הבסיסי מחמש השנים הללו: יש דברים שברורים מאליהם. ומה שברור מאליו, הגיע הזמן לשתוק לגביו. שתיקה ציבורית כמובן.</p></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-1050463287867306049?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-12933343117739135712011-01-25T07:43:00.001-08:002011-01-25T07:51:00.577-08:00עוד כמה מלים על ערביי ישראל ומדינתם היהודית-דמוקרטיתעל פי כללי ההגינות ראוי לפתוח בשורה התחתונה: בישראל נוהגת אפליה כנגד המיעוטים הלא-יהודים. אפליה זו לא רק שפוגעת באשיות הדמוקרטיה, אלא שהיא גם מהווה תרומה שלילית מאד לבטחון המדינה. במאמר זה בכוונתי לנסות ולטעון כי הדרך להתמודדות עם האפליה הזו אינה עוברת בצדקנות או בהכאה על חטא. במקום זאת יש לנקוט בשילובן של שתי דרכים: האחת היא שינוי ביחס המדינה אל כלל-אזרחיה, והשניה היא שינוי באופי הויכוח הציבורי אודות מצבם של המיעוטים בישראל. מאמר זה יוקדש בעיקר לעיון מחודש בדרך השניה. ההנחה העומדת מאחורי הכרעה עיונית זו היא כי אופי הויכוח הציבורי מסיט את תשומת הלב מהדבר האמיתי: תפקיד המדינה כלפי כלל-אזרחיה. באחת, תפקיד המדינה הוא לחולל תהליכים, חיוביים ושליליים גם יחד, על מנת להקטין את הפערים החברתיים-כלכליים עד כמה שניתן. הפערים הגדולים ביותר הם בין הרוב היהודי לבין המיעוט הלא-יהודי. אלא שכאשר הויכוח בנושא היחס ללא-יהודים נושא אופי של הכללות והאשמות גורפות, התוצאה היא צדקנות ריקה ממעש מזה, והתעלמות מסוכנת מזה.<br /><br /><strong>200 סוגים של מדינות ושני סוגים של יין</strong><br /><br />נרחיק ברשותכם עדות. האנס רוסלינג הוא רופא שבדי בן 63. זה עשרים שנה ויותר שהוא מבקר במדינות רבות בעולם, בעיקר באפריקה, ומנסה בין השאר להבין את המצב החברתי-כלכלי לאשורו. עם הזמן הוא גילה לשמחתו כי ההבחנה ששימשה את מדעני החברה במהלך המאה העשרים כולה, לפיה העולם מחולק למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות, אינה תקפה עוד. למעשה, על הרצף שבין שני הקטבים הללו יש מגוון עצום של תופעות. מכמה בחינות למשל, צ'ילה מפותחת יותר מארה"ב. חשיבות הענין הוא שעל ידי הבחנות מדוייקות יותר ניתן לבודד את המשתנים המסבירים פערים חברתיים-כלכליים ולטפל בהם. במקום לנפנף בסיסמאות צדקניות כמו 'גזענות', יש לפתח כלים שיתנו מענים ספציפיים לבעיות מוגדרות. רוסלינג מתאר את חשיבות התובנה הזו באמצעות עקיצה שהוא מפנה כלפי השכן שלו. בעוד הוא עצמו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של יין – אדום ולבן – עסוק שכנו בהבחנות משנה בין 200 סוגים של יין. והיפוכו של דבר: בעוד שכנו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של מדינות – מפותחות ומתפתחות – מסוגל רוסלינג להבחין בין 200 סוגים של מדינות.<br /><br /><strong>200 סוגים של מעמדות חברתיים בישראל</strong><br /><br />ההגיון הבריא הזה של רוסלינג, המבוסס כמובן על מאגר נתונים משכנע המוצג באופן מבריק (למשל באתר gapminder שרוסלינג זה אחראי להקמתו), תקף גם לישראל. היתה זו הכלכלנית המנוחה אסתר אלכסנדר שבספרה המבריק לא פחות 'כוח השוויון בכלכלה' (1990!) הראתה כי יש בעיה קשה בשימוש בנתונים המצרפיים. 'מדד מחירים לצרכן' למשל הוא טוב לצורך קביעת מדיניות רבית מאקרו, אלא שמנקודת מבטו של אזרח יחיד חייו מתנהלים ברמת המיקרו. אין משמעות הדבר שאל-לה לממשלה לנקוט מדיניות חלילה. אדרבא, המדיניות אותה עליה לנקוט – אם חפצה היא בצימצום פערים – חייבת להתחשב בפער הזה שבין המאקרו למיקרו. את זה מוכיח רוסלינג ועל כך ניתן ללמוד לגבי המציאות בישראל. בכלל, ובאשר למיעוט הלא-יהודי בפרט. אין טעם למשל לדבר על 'הערבים' באופן מיצרפי שכזה. יש הרי ערבים-נוצרים אמידים ומשכילים מאד בחיפה, בדואים בני המעמד הבינוני-הנמוך בגליל, ומעשרות אלפי בדואים החיים בישובים לא מוכרים ברחבי הנגב. אלא אם המטרה היא לטפח את שיח-האשמה משמאל, או את שיח-ההתעלמות מימין, הרי שהמסקנה המתבקשת היא להפסיק לדבר בהכללות ולהתחיל להביט על המציאות באופן אחראי ורציני.<br /><br /><strong>עוז אלמוג והעוני </strong><br /><strong></strong><br />צעד משמעותי מאין כמוהו בכיוון זה עשה לאחרונה הפרופסור עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה. <a href="http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7820">במאמר מקיף ורחב</a>, אשר מתפרס על 80 עמודים ומתבסס על יותר מ-180 פריטים ביבליוגרפיים ועל עבודתם של 15 תחקירנים, הוא סיפק בסיס מידע ממנו אפשר לצאת לדרך. שתי שורות תחתונות בולטות בניתוחו של אלמוג. האחת היא שאין שחר לטענה שהמגזר הערבי עני. לעומת זאת נכונה הטענה שיש עוני במגזר הערבי. רק מי שטומן ראשו אם בחול הצדקנות ואם בחול הגזענות אינו רואה את ההבדל התהומי בין שתי טענות אלו. השורה התחתונה השניה היא שלעוני במגזר הערבי יש גם שורשים תרבותיים. מאלפת במיוחד ההשוואה שעושה אלמוג בין הנתונים המצרפיים המתייחסים לבעיות כמו אבטלה ורמת שכר בישראל ובמדינות אירופה השונות. לא רק ששוב מסתבר שישראל - בניגוד למה שנהוג לומר בחוגים 'ליברליים' – איננה הגרועה שבמדינות. חשוב מכך לענייננו היא העובדה שברחבי אירופה מתאפיינת האוכלוסייה המוסלמית ברמת הכנסה נמוכה ובשעור אבטלה גבוה. במלים אחרות וחשובות: חלק גדול מבעיית הפערים, גם בישראל, קשור בשאלה התרבותית ולא למשל בסכסוך, בנכבה או בצירוף הבלתי אפשרי לכאורה, 'מדינה יהודית-דמוקרטית'.<br /><br /><strong>"אבל המוסלמים באירופה הם מהגרים ואילו ערביי ישראל הם האוכלוסייה הילידית"!! – האמנם? </strong><br /><br />ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ובניגוד למה שכתוב 'באמנה הפלסטינית', לא כל הערבים נמצאים כאן 'מאז ומקדם'. חלק משמעותי היגר לא"י שבגבולות 1949 מרחבי האזור. חיפה הרי גדלה פי 6.5 בין 1922 ל-1947 והדברים ידועים. עד כדי כך הם ידועים שעל פי הגדרות הפליטות של אונר"א, פליט הוא מי שחי בפלשתינה לפחות מ-1946. לשם מה לקבוע קביעה משונה כזו אם מדובר באוכלוסייה ילידית טהורה? אבל לא זה הענין. נניח שכל ערביי ישראל הם בבחינת אוכלוסייה ילידית טהורה. עדיין קיימת האפשרות שהמיעוט הערבי מתאפיין במרכיבים תרבותיים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות המודרנית. הנחה זו אפשרית בין אם המוסלמים היגרו אל המודרנה ובין אם זו היגרה אליהם. גם אם המודרנה במהדורה הציונית היא חטא, עוול ופשע היסטורי, הרי שלמרות הכל מדובר במציאות עכשווית. והמציאות כפי שמתאר אותה עוז אלמוג במאמרו הנזכר, מנומרת למדי. במונחיו של רוסלינג, גם בקרב ערביי ישראל יש 200 סוגים של מציאות חברתית-כלכלית. ולא מיותר לציין, כי עצם ההבדל העצום למשל, בין בדואי בגליל התחתון לבין בדואי ברמת הנגב, מלמד על הבעיה התרבותית.<br /><br /><strong>וחוץ מעוז אלמוג עם כל הכבוד? </strong><br /><br />אינני סוציולוג ואינני עוסק בנושא באופן שיטתי ורציף. עם זאת גם לי יש נגישות לאימפריית המידע הקרויה 'אינטרנט'. ועד שיוכח אחרת, כלומר עד שיתגלה שלמחקרו של אלמוג אין על מה לסמוך, אין לי אלא לחבר את גישתם העקרונית של רוסלינג ואלכסנדר, ולעשות בה שימוש בדיון בשאלת המיעוט הלא-יהודי בישראל. ולכן, כאשר ברצוני לברר סוגייה כלשהיא הנוגעת לענין, אני מחפש לא מאמרים מתחסדים בעתונות הליברלית לסוגיה, וגם לא מידע מוטה מראש המסופק על ידי עמותות למיניהן. במקום זאת אני ניגש לחפש פרוטוקולים של ישיבות כנסת, דוחות של ועדות בדיקה רשמיות, וכיו"ב. התמונה המתגלה היא תמיד, אבל תמיד בבחינת 'הערות שוליים' לגישתו של רוסלינג ואישוש לטענותיו המבוססות של עוז אלמוג. דוגמאות מובהקות לכך הן אלו העוסקות בשאלת תכניות המתאר בישובים הערביים ובשאלת הבדואים בנגב.<br /><br /><strong>אדמה אדמתי </strong><br /><strong></strong><br />שתי הסוגיות הללו הן חלק מהבעיה הגדולה של שאלת הקרקע במגזר הערבי, אולי הסוגייה הכואבת והמטרידה ביותר. אין ספק. מדינת ישראל הפקיעה בשנותיה הראשונות אדמות רבות מהדרוזים ומהערבים גם יחד. לא פעם היא עשתה זאת באמצעים נכלוליים של ממש. כך למשל סיפר לי דרוזי מהצפון, כי בשנות החמישים יצאו גברים רבים מכפרו לעבודות התשתית של חבל לכיש. באותו הזמן ממש, במקרה או שלא במקרה, פירסמה הממשלה מודעה בעיתונות העברית, בעברית כמובן, ובה נקרא כל מי שיש לו תביעות חזקה על אדמה כלשהיא לבוא ולהציגן, אחרת יעברו האדמות לרשות המדינה. מיותר להמשיך בסיפור המהווה חלק ממסכת רחבה למדי של מדיניות ישראלית דומה, אשר תוארה למשל <a href="http://www.text.org.il/index.php?book=07100811">בספרו של יאיר בוימל, "צל כחול לבן". </a>אמנם את העובדות ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-ציונית במונחים של 'אינטרס לאומי', אך מנקודת מבטו של המיעוט אין בכך נחמה כמובן. אך היא הנותנת. דווקא מנקודת מבט יהודית-ציונית, 'האינטרס הלאומי' העכשווי הוא לתקן את המעוות. למשל בתחום תכניות המתאר, למשל בסוגיית הישובים הבדואים הלא מוכרים.<br /><br /><strong>דרוש שיח אחראי</strong><br /><br />כאמור, במקום לקרוא עוד מאמר בשבח האפליה או בגנותה, כדאי לעיין בדיונים ציבוריים-פוליטיים מהסוג המתקיים בכנסת. לפני כשנה התנהל דיון כזה בועדת הפנים, בהשתתפות ראשי ערים מהמגזר הערבי. <a href="http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/pnim/2010-02-10.html">הפרוטוקול</a> מהווה דוגמא מאלפת לא רק למורכבות הענין, אלא לפער העצום בין הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת בתקשורת, לבין הדיון העניני, השקול והרציני שמתקיים במקומות בהן ההחלטות מתקבלות. ישקול כל אחד מאזרחי המדינה מה עדיף. זו שאלה אישית-מעשית לביצוע. האם בפעם הבאה שאתה הקורא, שאת הקוראת, ניגשים לנושא, האם תעשו זאת על סמך הפשטות והכללות רגשיות, או שמא תלמדו את הנושא באופן מקיף ואחראי. אותה שאלה נכונה גם למקרה השני. סוגיית הישובים הבדואים הלא-מוכרים זוכה בדרך כלל או להתעלמות מצד רוב יהודי אדיש או עייף מהויכוח, או לרטוריקה רדיקלית מלאה מעצמה אך ריקה מתוכן. לעומת זאת, מי שרוצה ללמוד על הנושא באופן אחראי ורציני, יכול להתחיל <a href="http://www.izsvideo.org/videos/full/g151.pdf">מפרוטוקול של אחת הישיבות שקיימה 'ועדת גולדברג' </a>לפני שלוש שנים. התמונה מאלפת עוד יותר משהיא מרתקת. המדינה רחוקה מלקבל ציון 'מעולה' אך היא רחוקה מאד מציון 'נכשל'. והבדואים? כבר אמרנו. יש לפחות 200 סוגים. אלו שרוצים להשתלב ומצליחים, אלו שרוצים ולא כל כך מתאפשר להם, אלו שלא רוצים ושומרים על פרופיל נמוך, אלו שלא רוצים ונוקטים פוליטיקה בהתאם. 51 שבטים, קצת יותר מזה רצונות שונים, לפעמים מנוגדים.<br /><br /><strong>במקום סיכום </strong><br /><strong></strong><br />החפץ תיקון ילך בדרכו של אלתרמן, וימנע מלהרכיב משקפיים ורודות או כהות. המבט על המציאות בעיניים פקוחות איננו כמובן תחליף למדיניות, אך הוא תנאי לה. האופק של המבט הפיקח הוא שילובם של ערביי ישראל במרקם החברתי של ישראל. מעשה השילוב מחייב גם צעדים של השקעה ציבורית נרחבת, וגם דיון ציבורי נוקב. כך או כך, על מדינת ישראל לחזק את אלו בקרב הערבים הרוצים להשתנות ולהשתלב, ולפעול כנגד אלו החורשים רעתה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-1293334311773913571?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-82349063078815870842011-01-06T22:40:00.000-08:002011-01-06T22:41:24.993-08:00האמת והשלום אהבו<a href="http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1875077&r=1">כנסו כנסו</a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-8234906307881587084?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-9497296756016512152010-11-24T22:32:00.000-08:002010-11-24T22:57:23.186-08:00במה אני נבדללצד האמת החשובה והחלקית שאין חשיבות עקרונית לנבדלות, כלומר לצד התובנה ש'מקוריות' היא לא עניין הכרחי, זאת בנגוד גמור לרוח הזמן, יש לומר בכל זאת במה אני נבדל, כי אני - מבחינה פוליטית לכל הפחות - בהחלט נבדל. אני לא בודד בנבדלותי, וככל שירבו בעלי הדעה שתפורט לעיל, כך ארגיש טוב יותר וכך יהיה כאן עולם טוב יותר, על פי תפיסתי (הנבדלת) כמובן.<br /><br />אני נבדל מאנשים בעולם כולו שאינם יהודים.<br /><br />להבדיל מיהודים רבים אחרים, אני מכבד ומעריך גם לא יהודים. בעיקר אם יש מה להעריך ולכבד אצלם. בעיקר אם הם מסקרנים. ובדרך כלל הם מסקרנים.<br /><br />להבדיל מיהודים אחרים, אני תופס את יהודיותי כעניין קבוצתי, כמוצא, כתוצר של תהליך היסטורי, הכולל בתוכו כמובן גם תרבות ואמונות ומורשות, ותפיסה מסויימת של אלהים שעיצבו אותה באופן שמוגדר כ'יהודי'. כן, ברור, האדם היהודי ברא את אלוהים בצלמו. מכיוון שזה נשמע מוזר לומר שהאדם ברא את אלוהים, הוא (היהודי של פעם) אמר את ההפך. הגיע הזמן להזיר את המוזרות, וזו הסיבה שאני נראה להרבה מאד אנשים כמוזר. אבל זו מוזרות על תנאי. תנאי שמתמלא ברגע שמפעילים את השכל הישר. עוד תכונה שאני מאד אוהב.<br /><br />להבדיל מיהודים אחרים הרואים את היהודיות כענין קבוצתי, אני רואה בקבוצתיות היהודית ענין שניתן להתממש בעולמנו המודרני הקונקרטי, המוחשי, זה שמעבר למסך המחשב, רק באופן פוליטי.<br /><br />כלומר אני רואה ביהודיותי דבר לאומי.<br /><br />ולהבדיל מיהודים לאומיים שהיו מוכנים להסתפק באוטונומיה ביידיש באיזה שהוא מקום במזרח רוסיה או מערב ארה"ב (היתה תכנית כזו לפני 140 שנה בערך) אני סבור שלאומיות יהודית תתכן רק בטריטוריה שתאפשר לפתח כלכלה ולכן חברה יהודית אחרת ומכאן גם פוליטיקה ותרבות שונים. לאומיים, פרוגרסיביים אם אפשר, ועוד נגיע לזה.<br /><br />ולהבדיל מלאומיים-יהודיים-טריטוריאליסטיים אחרים, אני סבור שהטריטוריה חייבת להיות בארץ ישראל. גם מסיבות טקטיות (קל יותר לגייס אנרגיית בנייה למקום אליו קשורים רגשית) וגם מסיבות מהותיות (א"י היא במרכז התרבות היהודית).<br /><br />ולהבדיל מציונים אחרים, אני יודע שיש כאן עוד אנשים בארץ הזאת שאינם יהודים.<br /><br />ולהבדיל מכאלו שיודעים ושלא אכפת להם, לי לא רק אכפת שיש אלא שאני יודע שמדובר בלא 'סתם' אנשים אלא בעם של ממש, שאדרבא, הלך והתגבש כעם (פלסטיני) ככל שהעם שלי הצליח ברנסנס הכלכלי-חברתי-תרבותי שלו כאן בארץ ישראל.<br /><br />ולהבדיל מאלו שמוכנים להכיר בעם פלסטיני אך סבורים שמלחמת חורמה לנו בו עד עולם, אני משוכנע שניתן להגיע עם העם הפלסטיני לשלום עכשיו.<br /><br />אך להבדיל מאנשי שלום עכשיו לי מאד חשוב לדעת מי הוא השותף שלי לשלום והאם פניו ל(פרס נובל ל)שלום, לאינתיפאדת אל-אקצה או באמת לשלום או לכל הפחות להסדר ארוך של שביתת נשק.<br /><br />ולהבדיל מאחרים שמסכימים אתי אך נמאס להם, אני מוכן לנשום נשימה ארוכה וזו יכולה להמשך גם עוד עשרים שנה והעיקר שבארץ המחולקת הזו ישבו הנהגות של שני עמים שיובילו כל אחת את עמו לעמדה של הכרה הדדית, שלום ואולי אפילו שיתופי פעולה בתחומי תשתיות, מים, סביבה ומדע.<br /><br />ולהבדיל מישראלים רבים, אני משוכנע שאין קשר הכרחי בין מדיניות חוץ למדיניות פנים, ושבזמן שההנהגה שלי ממשיכה יחד אתי לנשום נשימה ארוכה ולצפות להנהגה פלסטינית ראוייה ואף ליצור תנאים שיחזקו אותה, אותה הנהגה אמורה לעסוק בשינויים המבניים של המשק והחברה בישראל שיעשו מהמדינה הזו מקום עוד יותר ראוי לחיות בו.<br /><br />כי להבדיל מהרבה מאד מאד ישראלים אני סבור שישראל היא מקום שראוי מאד לחיות בו. מהמדינות הטובות בעולם.<br /><br />אבל להבדיל מלא מעט ישראלים שיסכימו עמי בנקודה הזו, אני סבור שהוא יכול להיות עוד יותר ראוי.<br /><br />אבל להבדיל מהרבה אחרים שמסכימים אתי שישראל ניתנת וראויה לשיפור, אני סבור שהמוקד הוא כלכלי-פוליטי וחברתי-תרבותי גם יחד. כלכלי-פוליטי, כלומר סוציאלדמוקרטי. בעלות משותפת על תשתיות החיים הגדולות, מבריאות ועד מים, מאויר ועד חינוך, מפנסיה ועד אנרגיה. חברתי-תרבותי, כלומר פעולה מתמדת להרחבת המכנים המשותפים. זאת במקום חיפוש מתמיד ושיטתי אחר המבדיל, תוך מאמץ עילאי להוכיח תיזה שהגיע הזמן לקבור עמוק באדמה: הרב-תרבותיות.<br /><br />אבל להבדיל מהרבה ישראלים שמסכימים אולי שהרב-תרבותיות היא איוולת, אני סבור שיש להרחיב את המכנה המשותף בהדרגה, דרך מערכת חינוך ציבורית חזקה, ודרך תקשורת ארצית אחראית, שאת מקום האנשים הממלאים אותה כיום ברטוריקה צדקנית, טהרנית, סנסציונליסטית ולא פעם ריקה מכל תוכן אך מלאה מעצמה עד זרא, יתפסו חניכי מערכת החינוך הראויים שנכשיר כאן בעתיד הקרוב.<br /><br />ולהבדיל מלא מעט ישראלים שמסכימים לחזון הסוציאלדמוקרטי האמור, אני משוכנע שהדרך אל השגתו עוברת בשדה הפוליטי הריאלי, ולא בכותרות או סיסמאות או הכרזות שלא פעם נועדו אם לשם קתרזיס אם לשם בניית ארמונות פורחים באוויר.<br /><br />זאת, נדמה לי, עמדה פרוגרסיבית. כבן אנוש אני יהודי, כיהודי אני ציוני, כציוני אני איש שלום, כאיש שלום אני איש בטחון, כציוני אני איש חברה ותרבות פלורליסטיים, כפלורליסט אני סוציאלדמוקרט, כסוציאלדמוקרט אני מודע למגבלות הפוליטיקה.<br /><br />באחת, הפרוגרסיבי שבי הוא ריאל-פוליטי. במובן הפרוגרסיבי של המושג.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-949729675601651215?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-28107594975659238512010-08-04T00:19:00.001-07:002010-08-04T00:19:48.964-07:00האם הפכתי לימני?<div dir="rtl" align="right"> הנה נסיוני להסביר מה עובר עלי. אם בכלל עובר.<br />בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע. הרבה מאד ידע אם יורשה לי. גם בתחום הבנת התיאוריה הפוליטית, גם בתחום הכלכלה הפוליטית, וגם בתחום המזה"ת, סכסוך, פלסטינים, מתנחלים וכו'. וכמובן עוד על ציונות ועוד על פילוסופיה ומה זה פוסט-מודרניזם ושאר ירקות.<br />וזו לא תשובה כמובן.<br />אלא רק קצה קצהו של מבוא. ובכל מקרה, יכול אדם ללמוד 20 שנה את כל מה שציינתי כאן ועוד להוסיף על הרשימה כהנה וכהנה, ועדיין לא לעבור מעמדתו של אורי אבנרי לעמדתו של כהנא [זה היה נסיון לחרוז חרוז פוליטי].<br />וזה בדיוק מה שכמה אנשים חושבים שקרה לי. שעברתי משמאליות מסוגו של אבנרי לימין מסוגו של כהנא.<br />נו, טוף, היה אומר על זה שמיר.<br />אז ככה.<br />חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, יש לומר שני דברים שאין ביניהם קשר הכרחי. אלו שתי פרדיגמות שאפשר ואפשר גם לא לחבר ביניהן. ואולי הן לא פרדיגמות אלא סתם נקודות מוצא.<br />האחת תטען שהגיע הזמן להשליך לפח האשפה את ההבחנה הישראלית, אני מדגיש, הישראלית, בין ימין לשמאל. תחשבו על ממר"י למשל, או על גיא בכור. רוב האנשים לא מבינים לא אותם ולא אותו. הימנים משבצים את ממר"י ואת בכור בשמאל, ולהפך. ומיותר לציין שלא מעט אנשים המגדירים את עצמם כשמאל, מסמנים את גדעון לוי או את מה שמו אופיר בשמאל. והרי אין ימנים קיצוניים מהם. אבל אני לא משלה את עצמי. כשם שההבחנה חסרת השחר 'דתי-חילוני' לא הולכת להעלם, כך גם לא ימין-שמאל. מתי הבחנה היא חסרת שחר? כאשר היא לא מלמדת כלום על המציאות, או גרוע מכך, כאשר היא מתייחסת לעניינים תפלים מאד במציאות. במקרה של דתי-חילוני, ההוראה של ההבחנה הזו היא למשל בעניין חסר חשיבות לחלוטין, כמו הכשרות. מה אכפת לי מה אתה אוכל ואיך אתה אוכל ואיזו תעודה תלויה על הקיר של איזו מסעדה שמשמעותה היא בסך הכל שעוד איזה בטלן תלוש מקבל משכורת על לא עבודה בכפו.<br />נקודת המוצא השניה היא מסובכת פי כמה אבל הכרחית. לצורך הענין נכנה אותה 'נקודת המוצא האנליטית'. כלומר זו העושה אנליזה, כלומר זו המפרקת את המציאות למרכיבים. ואז, אם פירקתי את המציאות על פי הדרך בה אני תמיד מפרק אותה - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה - קל יותר לדון בשאלה האם אני למשל ימני או שמאלי. הנה האנליזה שבסופה תגלו עד כמה נותרתי שמאלי כמו פעם, כמו לפני 20 שנה, רק קצת יותר חכם. אחרי האנליזה הזו תגלו גם מדוע אני אומר שגדעון לוי הוא ימני קיצוני. ומדוע אין שום קשר בין רוב הכותבים בעיתון לאנשים חושבים לבין שמאל. ואפילו אולי תגלו מדוע אני חושב ששר הבטחון ברק לא פחות, ואולי יותר שמאלי, מפרץ. שגם הוא איש שמאל כשר למהדרין. בניגוד לבורג למשל. חברו מהימים העליזים ההם.<br />ובכן, האנליזה:<br />חברה-תרבות, חברה-פוליטיקה: אני אוחז בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה. אבל כל זה לא בלי ביקורת, ולא בלי הטענה הבסיסית שבלי מכנים משותפים, אין ולא תתכן חברה, אין ולא תתכן תרבות. כי איש התרבות למשל רוצה שני דברים. גם את חופש הביטוי העצמי והיחידאי שלו, וגם הכרה ותקשורת עם כמה שיותר אנשים. ואותו כנ"ל לגבי החברה. חבורת שותפים המקימים לעצמם קומונה למשל, רוצים מצד אחד את חופש ההתארגנות לקיים חיים קהילתיים על פי דרכם. אבל הם יודעים - או לפי גישתי השמאלית אמורים לדעת - שהם חלק מחברה רחבה יותר, המקיימת עימם יחסי גומלין של תן וקח, ולכן הם חייבים לה כפי שהחברה הרחבה חייבת להם. וזו בדיוק הנקודה בה מתקיים המפגש בין החברה לתרבות: הזהות. הזהות המשותפת. היא בסיס הבסיסים לסולידריות. והסולידריות אין פירושה תמימות דעים. ולכן אין לחברה ברירה אלא להקים לעצמה מערכת של קיזוז רצונות ופשרות, הידועה בכינויה 'דמוקרטיה'. ולכן מושג המפתח בהוויה החברתית המודרנית היא 'האזרחות'. ולכן נקודת המפגש הראשונה והמהותית שלי בתור שמאלן עם ערבי, חרדי, וקיבוצניק היא היותם, היותי, היותנו, אזרחים. שווים בחובות ובזכויות. שוויון שהוא לא מכאני ולא אוטופי אלא מציאותי. כלומר סובל מאי-שוויון הנובע משורה ארוכה של סיבות. אבל אזרח הוא אזרח הוא אזרח, ואחריותו על הדמוקרטיה, כך יאמר השמאלן הנכון, היא כמו אחריות הדמוקרטיה עליו. ואכן, מסימניו של איש השמאל שהוא בעד דמוקרטיה וחרד לקיומה. אני שמאלי כי אני בעד חברה פתוחה ותרבות חופשית ודמוקרטיה יציבה, חזקה, ואם יש צורך מתגוננת, כדי להגן על החברה הפתוחה מפני אויביה (מישהו כתב על זה ספר, ועוד מישהו הקים עמותת ענק העוסקת בדיוק בזה: החברה הפתוחה). ועוד משהו על סולידריות שהיא מסימני-סימניה של השמאליות. היפוכו של דבר, כלומר בריחה מסולידריות, מתקיים אצל תופעות של ממבו-ג'מבו, של קהילות חרדיות או של אטומיסטים-אידאולוגיים של 'אני ואפסי עוד'. באמנות זה מתקיים בתופעות של הפוסט-מודרניזם. וזו הסיבה שפוסט-מודרניזם הוא אמ-אמא של, או אבי אבות הטומאה הימנית. תשאלו את עדי אופיר [נזכרתי בשם] המעדיף את השוק החופשי העיוור על פני התערבות מדינתית סוציאל-דמוקרטית, כי הוא הרי כפסיבדו-שמאלי, מתעב כוח. כל כוח. וזה מעביר אותנו לתחום השני:<br />כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה: העמדה השמאלית אומרת את מה שאמר עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, לאמור, <a href="http://sites.google.com/site/udimstuff/files/%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99.pdf">'המעמד השלישי הוא הכל'</a>. נדמה לי שברכט שורר את הרעיון הזה בפסוק הידוע, 'יהיה הכל שייך לכל'. הבעיה הקטנה היא איך עושים את זה. והתשובה של שמאלן מסוגי הדוגל מהסיבות הנזכרות לעיל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. ואיך אומר ברק שר הבטחון המוצלח המושמץ ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית? 'הפוליטיקה היא זירת אגרוף. אתה לא יכול להכות ביריב מהיציע. פעם אתה מחטיף ופעם אתה חוטף'. אני מקווה שלא איבדתי אתכם עם הבאתו של ברק לכס העדים, או שלא גרמתי לאחדים מכם לחשוב שכל הרשומה הזו נועדה לומר לכם 'התפקדו לעבודה והצביעו ברק'. לא. ממש לא. גם אם אני אכן חושב שטעיתי לגבי הצעד שעשה אחרי פברואר 2009, ושבסופו של חשבון טוב שהוא יושב במשרד הבטחון ולא , נגיד, בוגי יעלון. מה שמחזיר אותי לסוציאל-דמוקרטיה, שהיא העמדה השמאלית הנכונה בהקשר הזה של כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה. ואני סוציאל-דמוקרט, תמיד הייתי ואני משער שתמיד אהיה. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. ובהחלט הייתי שם וסיפקתי קללות לא רעות בכלל. וכתבתי כמה קטעים אוטופיים להפליא [ולהחריד], וזה לא משנה את העובדה שהייתי ועדיין אני שמאלן המחזיק בעמדות סוציאל-דמוקרטיות. כי ההבדל בין עמדותי לפני 10 שנים למשל, לבין היום, נובע מכל מה שהספקתי ללמוד בעשור האחרון אודות כלכלה, פוליטיקה וכלכלה-פוליטית, והקשר בין חברה לכלכלה, ולא פחות חשוב, הקשר בין תרבות, כלומר מנטליות ואתוס, לבין כלכלה, ומשם לחברה בחזרה ולפוליטיקה. ושמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות ['יהיה הכל שייך לכל', 'והארץ לא תמכר לצמיתות', 'הצילו את הלוויתנים', 'חבל על כל טיפה', 'יותר חשמל פחות עמל', וכן הלאה], אלא שואל את עצמו איך בקונסטלציה הנוכחית , הממשית, ניתן להגיע לקידומם של ערכים אלו, בשטח. לא על גבי כתב עת כזה או אחר. במלים אחרות, מה מכל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר להפיל עליה את התקווה לתיקון חברתי. וכמובן שיהיה מי שיאמר לי שאני טועה בעצם זה שאני מצפה מהפוליטיקה לפתור בעיות בתחום הכלכלי-חברתי. במקום זאת הוא ידבר איתי על אנרכיזם של 'מלמטה למעלה', או של עמותתיזם של מורחי הסנדביצ'ים מכיכר שלושת התורמים. את מה שיש לי לומר על שתי ההצעות הללו כבר אמרתי ואין לי כוונה לשוב ולומר אותן. נעבור הלאה לתחום האחרון.<br />פוליטיקה-מדינאות, ישראל-ערבים, שלום ובטחון, יהודים-פלסטינים: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימנאן. נו, טוף. ואני שוב מקווה שזה שאני מצטט כבר פעם שניה את שמיר לא מחשיד אותי בעינ כמה מכם כאילו אני מאנשי הלח"י שהסתננו למערכת הנורמטיבית של ישראל. בכל אופן, מה חושב שמאלן על ישראל-ערבים, יהודים-פלסטינים וכו'? שהעולם מורכב מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית, ושלהגדרה העצמית הזו יש את גבולות 'משפט העמים' או 'משפחת העמים' או 'החוק הבינלאומי' או לפחות הסכמים של שלום או לפחות של שביתת נשק רשמית בין ישויות ריבוניות, ישראל ולבנון למשל, ישראל והמים הטריטוריאליים שלה למשל, וכן הלאה. תחשבו רגע על שלמה ארצי ותבינו אולי כמוני איזה מרחק עברו לא מעט ישראלים מעמדה ציונית קלאסית, שמאלית במהותה, לעמדה פוסט-ציונית אנטי-קלאסית, פוסט-מודרנית פסיבדו שמאלית במהותה. שווה לשוב ולומר על זה שוב, מלים שכבר כתבתי ופירסמתי ולימדתי ושוב כתבתי ושוב ושוב ושוב. העמדה הציונית הקלאסית, נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, לפיה ישראל היא מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט (ישראל, כמה פעמים צריך להזכיר את זה, היא חבל הארץ היחיד בעולם שמספר העצים בו גדל ללא הרף. ולא מידי שמים אלא מידי קק"ל). העמדה הפוסט-ציונית האנטי-קלאסית, הפוסט-מודרנית ולכן הכאילללו שמאלית במהותה, חותרת לבטל את הלאום היהודי, רק את הלאום היהודי, מציגה את הציונות כקולוניאליזם, מטפחת נראטיב של נישול ציוני שהיה כאן כביכול, וקוראת במקרה הטוב למדינת כל אזרחיה נטולת זהות, כאילו שיש בעולם ניטרליות תרבותית באיזה שהוא מקום וכאילו שניטרליות כזו היא יתרון, ביטוי לנאורות או משהו כזה, כשלמעשה היא ברבריות ימנית כמעט פשיסטית. שלמה ארצי, כשעוד היה נער צעיר בעל פני תינוק, שר על ספינתו, ואיחל לה באהבה רבה, שוטי-שוטי. והיכן היא אמורה לשוט? "במים הטריטוריאליים שלי". שזה הביטוי הרטוב של עקרון הריבונות. עיקרון המבטא צדק חלוקתי. המבטא אפליה מתקנת. של עם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עם. מים טריטוריאליים של ישראל, ישראל כריבון האמור להבטיח שילד בשדרות הולך לבית ספר ואביו אחריו, וכשלבית ספר הולכים כל הילדים, בסתיו, אין ישות לאומית אחרת שמחליטה שהגיע הזמן לזרוק על ילד עוד צינור שני צול, לבדוק איך הוא מסתדר עם זה. עמירה הס, דני רובינשטיין, גדעון לוי, אילן פפה ועוד כמה אנשים שאני מעדיף לשמור את שמם במערכת, תומכים בשמאל. אה, כמובן, הנבלה ההיא מאמריקה, חומסקי. כווווולם שמאלנים, אבל אני לא. כי אני חושב שחייו או השקט הנפשי של ילד בשדרות הם לא עניין לויכוח או למשא ומתן, והם, כי הם כמו שלמה ארצי 'חיה פוליטית המזדהה עם מיעוטים', מזדהים עם החמאס כי הוא מגלה 'התנגדות' (מוקוואמה) לאימפריאליזם הציוני. ירדנו מהפסים. לא? אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. עד כדי כך החלילן הזה מהמפלסטין הצליח לעוור עיני צדיקים, שהוא עמד אז בנובמבר 75', במליאת האו"ם, וכשאקדח על מתניו הוא נשא נאום של שלום (בו אמר כמובן שאין לו שום בעיה עם היהודים, גזע מופלא, אלא עם הציונות. בדיוק כמו בנו היקר והנאמן, אילן פפה).<br />אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא, יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, ואני אודי מנור, אגב, לקרוא את מה שכתוב כאן, בלי קשר לעובדה שאני גם כתבתי את מה שכתוב כאן, התשובה שלילית.<br />מה כן השתנה? שבכל מה שקשור להוויה האנושית, על שלושת התחומים המוצלבים שהצגתי כאן, החלטתי להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, סיסמאות או ארגונים, כתבי עת ומחוייבויות מסוג זה.<br />כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. כוווולם נהיו דאבל-או-סבן, לייסנס טו קיל. סוכנים של הוד מלכותה. לא עוד ככל שהדבר תלוי בי, במגבלות שפיות הנפש שלי והיכולת שלי להניד במסדרון לשלום בבטחון. <br />כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. המציאות דיריואוז, מורכבת. אל תעליבו אותה. אל תעשו לה רדוקציה של מושג אחד. יקירה הגדיר זאת יפה, 'פרוורסיה אידיאולוגית'. לבנות את כל המציאות על מושג אחד. זה טוב לחינוך, מגדלים אחלה מדריכים כחולי חולצות ואדומי שרוכים או לבני כפתור מחוייבים שבעולם. הם מצליחים להתמודד עם פיתויי 'המפלצת הקפיטליסטית' (שאני , אגב, אחד מדובריה כמובן) ולמשיך לנוע כבוגרים, ולהפנות בשיטתיות גב לחברה אותה הם רוצים לתקן, כל זה תוך כדי פעולה חינוכית מרשימה ביותר. זו התוצאה של דוגמטיזם רעיוני, זה המחיר של פרוורסיה אידיאולוגית, והנאמנות לאמת היא החיסון הכי חזק שאפשר להציע כנגד זה. וכשהנפש האידיאולוגית בריאה, אולי גם הגוף הפוליטי יהיה בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד, אבל תמיד, לשאלת השאלות של המציאות ושל הפוליטיקה: מה היא לכל הרוחות החלופה. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.<br />ולבסוף, וכנראה שבגלל זה החליטו לחשוד בי שהפכתי לימני, הנאמנות לאמת שיחררה אותי מהמקום בו טמנתי את הראש בחול, בעיקר אחרי הסכמי אוסלו, והמשכתי לראות באוטובוסים המתפוצצים 'מחיר של שלום' הנובע מכך שהחמאס, וחס וחלילה לא ערפאת, הוא הוא האחראי ושעד שלא תהיה אלטלנה וסזון אצל אחינו הפלסטינים לא יצליחו הסכמי אוסלו להתרומם ושעל ישראל מוטלת אחריות גדולה יותר לסייע בידי הפלסטינים לבצע את הסונטלנה שלהם במהרה בימינו. זו היתה התיזה ואני דגלתי בה. כי הייתי נאמן למחנות ולא לאמת. והאמת היתה גלוי עבור אנשים חכמים שהחליטו הרבה לפני על נאמנות לאמת ולא למחנות או סיסמאות. יגאל כרמון למשל כתב יום אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, בידיעות אחרונות נדמה לי, לצידו של מאמר נלהב מאת צדיק נוסף שעוד לא החליט אם הוא ציוני (סיפור על אהבה וחושך) או שחשוב לו יותר לשאת חן בעיני השבדים שמתמהמהים עם הפרס נובל שלו, ולכן הוא צריך לדגול בעמדות גדעון לויות. מה כתב כרמון? 'היכונו לביאת הקסאמים' או משהו כזה. בכוונה אני צובע אותו בסיסמא של הימין, כדי להראות לכם יקירי מה ההבדל בין חשיבה עניינית לחשיבה של סיסמאות ומחנות. כי כרמון הבין, עניינית, כי הוא הכיר את הערפאתיזם, שהכנסת אש"ף לשטחים – תרומתו של הצמד ביילין-פרס, מיסטר 'אני-אנווט' שוב לא יכול היה לעמוד בפניהם, רבין, מה לעשות, היה איש חלש, וגם את זה למדתי לומר באומץ מהיום שהתחייבתי לאמת – תביא טרור. כי אש"ף תמיד אמר שמטרתו היא חיסול הישות הציונית. והוכוח היחיד שהתנהל בתוכו היה בשאלת 'האיך'. ומול אלו שאמרו פיגועי ראווה היו אחרים שאמרו לא, רק יהודים ורק בישראל. ומול אלו שאמרו טרור, היו שאמרו 'עיזבו טרור, בוא נלך לאו"ם, לאמריקה, לאירופה. יש שם מספיק בלידינג הארטס ששונאים את עצמם על עוולות הקולוניאליזם. נסביר להם שהציונות היא קולוניאליזם ותראו שזה יצליח'. זה הצליח. את הזרם המרכז באש"ף הנהיגו בערך מאמצע שנות ה70' 'המתונים' שמתינותם באה לידי ביטוי בנכונותם לקבל כל חלק מלפסטין, על מנת לבנות בו בסיס כוח ממנו אפשר יהיה להמשיך הלאה לכל פלסטין. לא של ה30 אלף קמ"ר, זו של ה140 אלף. כולל ירדן. חוסיין, אגב, נטול בג"צ ובצלם, הבין את זה כבר ב1970 ועשה לאש"ף ספטמבר שחור. בישראל כמעט אף אחד לא הבין את זה. חוץ מכרמון ושכמותו. גם רבין הבין אבל הוא כאמור היה חלש. כמו אלון. איך זה שתמיד הצודקים חלשים יותר מהמנוולים, זו שאלה החורגת ממסגרת דיון זו. ובכל מקרה זה לא הכרחי. הנה תראו את ברק. צודק וחזק. למרות השחיטה הציבורית שעושים לו. ב"שמאל" כמובן. אלא מה.<br />בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל', >> את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך המסננת, או דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן. וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, ותודה לטל, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.<br /><br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-2810759497565923851?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-7259404582447145162010-08-01T23:08:00.000-07:002010-08-01T23:09:35.686-07:00על 'מתנחלים', 'חרדים', 'ציונים', 'ערבים', 'כל אזרחיה' וכל זה<div dir="rtl" align="right"><br /><br />בראשית היה הבלבול. הבלבול הנובע מהבנה קיצונית של מושג הדמוקרטיה. אנשים נולדים לתוך מציאות מסויימת וסבורים שככה היה מאז ומעולם. אוכל במקרר, רכבות שנוסעות ומגיעות בזמן, חופשות ברודוס, אייפון ושאר ירקות. ועל בסיס ההווייה ההיפר-טכנולוגית הנוחה כל כך, מספרים להם על הדמוקרטיה. שזה חופש, ועוד חופש, ועוד קצת חופש. ובעיקר 'אתה לא תגיד לי' כי 'אני אחראי על עצמי', ו'אתה לא תגיד לי'. וגם 'כולם שווים', וגם 'הבטחתם? תקיימו'.<br />ה'הבטחתם-תקיימו' של המישור הפוליטי (דמוקרטיה) הוא נקודת ממשק מעולה למנטליות 'שרות הלקוחות' של המישור הכלכלי (שוק). אבל הוא נובע ממקום אחד: ההורות המודרנית. או שמא יש לומר, הפוסט-מודרנית.<br />במו אזני שמעתי שכנה שהצהירה בחודש השמיני, שעד כמה שהדבר תלוי בה, 'התינוק שלה לא יבכה אף פעם'. היא לא צחקה, היא לא התבדחה. היא התכוונה ברצינות. הילד שלה לא יבכה כי היא תדאג שלא יחסר לו כלום.<br />עולם ללא כאבים, עולם ללא סתירות, עולם של שרות לקוחות כי הלקוח – הילד, הצרכן, האזרח – תמיד צודק.<br />ציצי עכשיו, אופניים עכשיו, שלום עכשיו וגלעד שליט עכשיו. הבטחתם?? תקיימו.<br />כי אם לא, אז אמא את רעה, או שקם-אלקטריק רמאים, או כל הפוליטיקאים מושחתים.<br />זהו מקורו של הבלבול המביא אנשים טובים לחשוב שמצבנו מעולם לא היה רע יותר (כשבפועל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר). ומתוך הטעות היסודית הזו אודות מצבנו, ועל סמך גישת 'שרות הלקוחות', לא פלא שהם מגיעים למסקנות מוזרות, כמו "אני יותר קרוב לסוחר בשוק של סכנין מאשר לחרד במאה שערים", או "אין קשר בין יהדות לציונות", או "מדינת כל אזרחיה היא הפתרון".<br />כי כדי להבין את העיוותים והפירכות שבכל המסקנות הללו, צריך להשתחרר מגישת 'שרות הלקוחות', כלומר להניח שהלקוח לא תמיד צודק, ושילד, כל ילד, חזקה עליו שיבכה לא פעם, כי החיים, דעמעט, מלאים סתירות וסתירות פירושן כאבים.<br />וכואב למשל להבין שהקשר בין יהדות לציונות הוא לא רק קשר מורכב הדורש מאמץ מאד גדול להבינו, אלא שהקשר הזה מוליד גם מוטציות כמו גוש אמונים. אבל כשם שאנחנו לא נבהלים ממוטציות ביולוגיות – אלו הרי אחראיות למחלות הסרטן למיניהן – כך אין מקום לבהלה או לסלידה ממוטציות חברתיות-תרבותיות.<br />במלים אחרות, כשם שאנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם למרות שהם יודעים כי יש סיכוי שבגיל 78 או בגיל 18 הילד שלהם יסבול קשות מסרטן קטלני, כך אין סיבה שלא להבין לעומקו את הקשר בין יהדות לציונות רק כי על גבעות יש"ע מתרוצצות מוטציות מסוכנות.<br />וכואב למשל להבין שדמוקרטיה היא משימה קשה מאד. היא לא רק ריבונות הרוב אלא גם זכויות המיעוט. אבל היא לא רק זכויות המיעוט אלא גם חובות המיעוט. היא לא רק חופש הפרט אלא בעיקר חובתו של הפרט לרסן את עצמו. כי אחרת אין חברה, אין תיפקוד, אין כלום. וגם כאן, העובדה שמיעוטים קיצוניים (נטורי קרתא, התנועה האסלאמית, נוער הגבעות ועוד) לא מבינים מה היא דמוקרטיה לא הופכת את הדמוקרטיה לדבר נטול פשר או חסר סיכוי. שנאמר (לינקולן): את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה.<br />ועוד דמוקרטיה זה לא בהכרח עוד זכויות ופחות חובות. עוד דמוקרטיה זה אומר לפעמים עוד שב"כ. ועוד משטרה. ועוד תכנית ליבה. ועוד מדינת רווחה אוניברסלית. כי ההנחה מאחורי שב"כ, משטרה, חינוך ורווחה היא שאם כולם נהנים מהעושר המשותף, על כולם לקחת חלק ביצירתו, ועל כולם להמנע מפגיעה בו. ואם הפרט, או קבוצת מיעוט, איננה נמנעת בכוחות עצמה, על השב"כ ועל המשטרה לעזור להם להמנע מהרס העושר הכללי, גם על ידי כך שאחדים מהם יעדיפו לברוח (עזמי בשארה) ואחרים ישבו בבית סוהר (ענת קם).<br />אז אם הבנו את כל זה, ואין ספק שזו לא משימה פשוטה לבלוע את כל הצפרדעים הללו, כלומר לוותר ביודעין על 'שרות הלקוחות', אפשר לגשת ממש לעניין עצמו.<br /><br />יהדות וציונות<br /><br />כדי להבין את הקשר הבסיסי והמורכב שבין השתיים, אין ברירה כאמור אלא ללמוד היסטוריה. ולא מעט היסטוריה. יעקב כ"ץ, 'בין יהודים לגויים', או יעקב כ"ץ, 'היציאה מן הגטו', או ישראל ברטל, 'בין אומה ללאום', או שלמה אבינרי, 'הרעיון הציוני לגווניו', מיכאל גרץ, 'הפריפריה היתה למרכז', 'לקסיקון לתרבות היהודית בת זמננו', צביה גרינפילד, 'הם מפחדים' והרשימה ארוכה, ארוכה מאד. האם אפשר לשכור תאילנדי שתמורת 15 שקל לשעה פחות הוצאות תחזוקת קונטיינר יקרא עבורנו את כל החומר? קרוב לוודאי שלא. ולא רק מהסיבה שתאילנדים חלשים בקריאת עברית, אלא מכיוון שעוד לא נמצאה הדרך – למרות קיומו המבוסס של ערוץ 2 – להעביר תובנות עמוקות ב-30 שניות של בחורות מקפצות.<br />ולכן, כדאי לקרוא. אין ברירה אלא לקרוא.<br />אבל בקיצור יש לומר, או ניתן לומר שהקשר בין יהדות לציונות הוא פשוט ביותר. הציונות היא שמה של תנועה שהוקמה על ידי יהודים כדי להתוות ליהודים וליהדות דרך היסטורית חדשה. במלים אחרות אין ציונות ללא יהודים וללא יהדות. נקודה. זה בסיס הקשר. והוא אינו גוזר שכל יהודי הוא ציוני או שכל מי שתומך בציונות (ולכן הוא ציוני) חייב להיות יהודי.<br />אבל יש חפיפה לא רעה בין ציונים לבין יהודים, כי אחרת לא היינו מקיימים את הדיון הזה.<br />אבל זה לא הכל כמובן. חייבים לומר מלה ורבע על אותה "דרך היסטורית חדשה" שהציונים ראו לנכון להתוות ליהודים. חייבים גם לומר מלה על השאלה, לשם מה ועל מה וכיצד זה קרה שהיהודים זקוקים לפתע – לדעת הציונים בכל אופן – לדרך היסטורית חדשה.<br />אז בקיצור, לא רק הציונים הבינו שיש צורך בדרך היסטורית חדשה. אדרבא, הם הצטרפו יחסית מאוחר לרשימה הארוכה והמכובדת של יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. נציין רק את המפורסמים מאד ביניהם: אנשי ההשכלה (שפינוזה, וייזל, מנדלסון). הם הרי פעלו במאות ה-17 וה-18. הרבה, הרבה מאד לפני הציונות. אדרבא, הציונות לא היתה ציונות ללא הבסיס המשכילי שלה. ותנועת ההשכלה לא מתמצית במנדלסון גם אם הוא (בצדק) הכי מפורסם. עוד יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה היו מי שרצו להכניס תיקון ליהדות, כלומר לרפרם אותה. נכון, לימים הם נודעו בשם 'רפורמים'. הם יצאו לדרכם לא יאוחר מראשית המאה ה-19, גם אם נהוג לסמן את השנים 1845-1844 כשנות ייסוד התנועה הזו, בזכות אותם כינוסים מפורסמים בגרמניה. ולצידם פעלו בעלי גישות דומות אך אחרות. האורתודוכסים שגם הם הבינו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. היופי אצל האורתודוכסים זה שעד היום הם מצליחים למכור בהצלחה את הסיפור שדרכם ההיסטורית החדשה היא המשך ישיר של הדרך ההיסטורית הישנה. ובין האורתודוכסים לרפורמים היו 'קונסרבטיבים', שהם 'שמרנים' ביחס לרפורמים אך רפורמים ביחס לאורתודוכסים. והיו אנשי 'הבונד'. והיו 'טריטוריאליסטים'. והיו 'סיימיסטים'. ושאר ירקות.<br />והיו גם ציונים. ואחרי שהבנו שהרבה מאד יהודים חיפשו דרכים היסטוריות חדשות לכל היהודים, אז לא אנחנו כבר לא אמורים להתפעל במיוחד מהציונות, לפחות לא במובן הזה. הם אפילו לא ראשוני המחדשים. הם בערך בשלב הרביעי. קדמו לה משכילים, 'דתיים' למיניהם (ולא היה לנו זמן לומר כלום על התמורה הגדולה שהביא המאבק בין חסידים למתנגדים, גם הוא שורשיו במאה ה-18), לאומיים-מקומיים ('הבונד', דובנוב). ורק אז מגיחה הציונות המדינית, גם אם שורשים שלה גם הם פזורים לאורך המאה ה-19.<br />לסיכום שאלת הצורך בהתווית דרך היסטורית חדשה: הצורך הזה נולד כי נוצרה מציאות היסטורית חדשה. במלה אחת: מודרניזציה. בשתי מלים: תיעוש ודמוקרטיזציה. בשלוש מלים: פוליטיקת המונים אידיאולוגית. בהרבה מלים: התאילנדי יקרא היסטוריה כללית ויעביר דיווח מפורט.<br />ומכאן יש לעבור לשאלה מה היא הדרך ההיסטורית החדשה אותה הציעו הציונים. הואיל והם סיכמו את זה במשפט בהיר אחד, אין סיבה שלא נשתמש בו שוב. הציונות פעלה להקמת 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. נקודה.<br />'משפט העמים', כלומר גם בהסכמה בינלאומית נרחבת ככל שניתן (גם מעצמה אחת תספיק אם אין ברירה), אבל חשוב מכך: המדינה היהודית שתקום תפעל על פי 'משפט העמים' המתקדם, כלומר היא תהיה דמוקרטיה, כלומר היא תהיה מדינת כל אזרחיה. אך הואיל והיא 'בית לאומי' של 'העם היהודי', יהיה בה רוב יהודי. אך הואיל והיהודים עצמם חלוקים בשאלה מה היא יהדות אז ברור שהיא תפעל כדמוקרטיה, כלומר היא תבטיח שוויון זכויות וחופש המצפון. מה שנכון גם לו'הואיל' השני: הואיל ויהיו במדינה הזו גם לא-יהודים, אז ברור שעל מנת שהם ירגישו שווים יש להפעיל את המדינה היהודית הזו, את הבית הלאומי היהודי הזה, באופן דמוקרטי, כלומר כמדינת כל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים גם יחד.<br />אגב, זו לא המצאה ציונית. מדינות כאלו יש בעולם לעשרות. מדינות לאום המקיימות גם את הלאומיות הקונקרטית שלהן – אירית, פולנית, יוונית, גרמנית וכן הלאה – וגם מכבדות את זכויות המיעוט וזכויות הפרט. כלומר הציונות לא המציאה את מה שנהוג לתאר כסתירה: 'יהודית' ו'דמוקרטית'. אין כאן שום סתירה אלא יש כאן מורכבות. ועם המורכבות הזו מתמודדות כאמור עשרות מדינות בעולם (הפניה בבליוגרפית נוספת, מסכן התאילנדי: יעקובסון ורובינשטיין, 'ישראל ומשפחת העמים').<br />ועניין אחרון כמובן. היכן כל זה יקרה לדעת הציונים? בציון. כלומר בארץ ישראל. בכל ארץ ישראל? יש להודות שבתחילה ככה חשבו כל הציונים. אדרבא, המפה שהם הביאו אתם לשיחות השלום בוורסאי (1919), כשבאמתחתם יש כבר 'הצהרת בלפור אחת', היתה רחבה למדי וכללה את שתי גדות הירדן, זו שלנו זו גם כן, ואפילו את נהר הליטאני כגבול צפוני. ואז בא הספר הלבן של 1922 וחילק את הארץ על נהר הירדן, ומעט מאוחר יותר נקבע גבול הצפון היכן שנקבע, ואז הגיעה שנת 37' עם הצעת החלוקה של הלורד פיל ('גדרה-חדרה'), ואחר כך החלטת החלוקה של 47' ('181') ואחר כך היתה מלחמה קטנה שבסופה 78% מהשטח של ארץ ישראל של אחרי הספר הלבן של 1922 (כלומר מה שקוראים 'גבולות המנדט'), נותרו בידי מדינת ישראל הרעננה והצעירה, שהחלה במשימה הציונית הגדולה באמת: להתוות למליוני יהודים שחלקם לא שמע על הציונות ורובם לא הבין מה ומי ולשם מה זה ציונות, דרך היסטורית חדשה: חיים של עבודה. חיים של תרבות עברית, חיים אזרחיים של שותפות דמוקרטית. ואז הגיעה שנת 67', ודף חדש נוסף לספר ההיסטוריה המתפתח בתוכו אנו חיים, אותו אנו בכל יום כותבים. בדיו, בזיעה ובדם.<br />לסיכום סוגיה זו. הקשר בין ציונות ליהדות הוא כפול והדדי. הציונים סללו דרך חדשה, די מוצלחת יש לומר, למרות הכל, ליהודים. תרבותם של היהודים היא יהדות. והואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית, אין דרך ולא צריכה להיות דרך להסכים מה היא בדיוק 'היהדות'. והואיל ומדובר בדמוקרטיה, הרי שאין אלא להתייחס ל'יהדות' באופן פלורליסטי. וזה הרי בדיוק מה שקורה. פלורליזם. אבל הפלורליזם מצמיח מוטציות. כמו חרדים, כמו נוער הגבעות. כל עוד הם לא מסכנים את העושר הלאומי ואת הסדר הציבורי, זכותם לדבר שטויות מפה ועד הודעה חדשה. וכדי לוודא שהם לא מסכנים את הכלל יש לממן את השב"כ ולברך אותו בכל בוקר על קיומו ולהפנות אליו את מיטב הנוער ולספק לו את מיטב התמיכה הציבורית. כי שב"כ לא סותר דמוקרטיה. הוא תנאי לה. וכדי שלשב"כ תהיה כמה שפחות עבודה יש לנהל מערכת חינוך שבליבה תכנית ליבה שבליבה לימוד היסטוריה שמטרתו גיבוש זהות לאומית שמובנה הוא כל מה שנכתב עד כאן. על שורשי הציונות, על מהותה, על אופני התפתחותה, על אישיה, הצלחותיה, כשלונותיה, אויביה, תומכיה והישגיה.<br /><br /><br />יהדות ומערביות<br /><br />הנסיון להציג את שתי אלו כסתירה או כצמד מושגים המוציא זה את זה, הוא אבסורדי. אין לו שורשים היסטוריים גם לא בתקופה המאד ישנה ומוקדמת של היהדות, ובוודאי שאין לו שום שחר במציאות ימינו. בהמשך למה שכבר נטען, מדובר ביחס מורכב, שעשוי גם הוא להוליד מוטציות, ואלו אכן באות לעולם משני הקצוות. יהודים שמוכנים ללמוד הכל עד הבודהיזם ועל הסקימואיזם ועל האינקאיזם אבל כלום על היהדות, ומצד שני יהודים שלומדים מהבוקר ועד הערב תלמוד מבלי שהם מעיזים אפילו חלילה לפתוח מהדורת שטיינזלץ שלא לדבר על עיון במחקרים המדעיים אודות מושא התרבות שלהם: התלמוד. רוב היהודים נמצאים לא כאן ולא שם, והמצב היה טוב יותר אילו היה מוקדש יותר זמן וכסף ללימוד מעמיק ומקיף ורחב של התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. לימוד כזה היה מביא למשל את התלמיד להכרות עם 'מניין השטרות' שנקטו בו החשמונאים שניצחו את המתיוונים, כלומר לוח שנה שלא רק שאין לו קשר לאיזו שהיא 'יהדות טהורה' אלא שהוא מבוסס, שומו שמים, על מלך יווני אחד שמת. כך מודיע יהודה המכבי כי 'הר הבית בידינו' והוא מציין את היום "חמישה ועשרים בחודש התשיעי", ואת השנה "שמונה וארבעים ומאה שנה". למניין השטרות כמובן. אנשים נטולי תודעה היסטורית ('שרות לקוחות', זוכרים?) מנחשים שהוא מתכוון ל-148 לפני הספירה. הגיוני למדי. לא?<br />לימוד מעמיק ומקיף של התרבות היהודית יפגיש את התלמיד עם העובדה הפשוטה ששמות לוח השנה העברי כמו גם אותיות האלפבית העברי לקוחים מהבבלים. לימוד כזה יגלה לו ש-13 מדיא בהם לומדים את המשנה לקוחים מהתרבות היוונית. באותה הזדמנות הוא יגלה כי סוד העיבור של לוח השנה העברי נשען גם הוא על מתמטיקה יוונית. וכן הלאה וכן הלאה הוא יוסיף ויגלה כי המחשבה של הרמב"ם היא הערות שוליים (חכמות ועמוקות להפליא ובכל זאת הערות שוליים) לפילוסופיה של אפלטון.<br />בקיצור, לימוד מקיף ומעמיק של התרבות היהודית יפיל אחת ולתמיד ארצה את התפיסה חסרת השחר המעמידה את היהדות באופן עקרוני ומוציא מול התרבות הכללית בכלל ומול זו המערבית בפרט. התרבות היהודית, כמו כל תרבות, נמצאת במשא ומתן, בדיאלוג משוכלל, עם התרבויות סביבה. אחד העם כתב על זה מאמר מופלא, 'חיקוי והתבוללות', ושוב מסכן התאילנדי שצריך עכשיו לקרוא עוד משהו.<br />אבל גם אם כל זה לא משכנע, כלומר גם אם יהודה המכבי, יהודה הנשיא (שלימד בביתו יוונית לפי האגדה 500 תלמידים) והרמב"ם "לא רלבנטיים" ('שרות לקוחות', זוכרים?), הרי שבמציאות המודרנית בה אנו חיים, להניח שניתן לבנות פיירוול בין היהדות לבין התרבות המערבית או כל אחת אחרת, זו פשוט הנחה מגוחכת. דברים אלו נכתבים באמצעות טכנולוגיה 'מערבית', מתוך הגיון רציונלי שגם הוא מזוהה עם 'המערב' ובשפה שניתן לתרגם אותה בקלות ובמהירות ולהביא בלחיצת כפתור את הרעיונות שעולים כאן לפתחו של כל אדם ברחבי הגלובוס.<br />יש לראות במצב ההיסטורי הזה של פתיחות ונגישות תרבותית ברכה ולא קללה. והברכה כפולה. באפשרותו של כל אחד מאיתנו גם לגשת בקלות לנבכי תרבותו (גוגל, ויקיפדיה) וגם למרבצי העושר של תרבויות אחרות (גוגל, ויקיפדיה).<br />היכן מתחילה הבעיה? כאשר על רקע של בורות באשר לתרבות שלך, מופיע מישהו שנראה אותנטי, ומודיע לך שהוא מייצג את התרבות שאתה לא מכיר. והואיל והוא נראה כמו הצרות שלך, אתה אומר, 'נו, אם זה התרבות שלי אז תודה, לא צריך'. שרות לקוחות כבר אמרנו? הלקוח תמיד צודק. ואם מישהו מגיש לך כוס עם משקה צהוב וקר, ומסתבר שזה לא בירה אלא שתן-סוסים לא עלינו, המסקנה היא ש'לא תודה, אני לא אוהב בירה'? לא. המסקנה היא שאתה לא מכיר מה זה בירה, ובלבלת בירה עם צבע צהוב וטמפרטורה של 6 מעלות. אכן כן, כל בירה טובה היא נוזל בצבע צהבהב ובטמפרטורה של 6 מעלות, אבל לא כל נוזל צהבהב בטמפרטורה של 6 מעלות הוא בירה.<br />הנמשל זהה למשל.<br /><br /> ערבים בסכנין ומדינת כל אזרחיה<br /><br />כאמור כבר לעיל, מדינת "כל אזרחיה" היא המציאות בה אנו חיים. לא רק בישראל אלא בכל מדינה בעולם. כל מדינה בעולם היא מדינת אזרחיה. השאלה היא מה היחס בין המדינה (מערכות הכוח המופעלות על ידי מיעוט של אזרחים) לבין אזרחיה. זו היא שאלה נכבדה, וכנראה שאין ברירה מלהגיע למסקנה שבתמונה כללית והשוואתית, מדינת ישראל מפעילה כלפי אזרחיה יחס שהוא לא מהגרועים בעולם. כולל כלפי אזרחיה הלא-יהודים הנתונים כידוע בקונפליקט גדול מאד עם הרוב היהודי שהוא מיעוט קטנטן גם בקנה מידה עולמי וגם בקנה מידה אזורי, אזור שהרוב בו הוא בעל זהות דומה לזו של המיעוט הלא-יהודי בישראל. מסובך? אכן כן. אבל לא ייחודי. מדינות רבות בעולם מתמודדות עם שאלת היחסים בין הרוב למיעוט, ובאף מקרה, כולל לא בשבדיה המעתיקה והצדקנית, אין פתרונות קלים. מה שבאריזונה עושים עכשיו עם המהגרים המקסיקניים לא שונה עקרונית ממה שהמצרים עושים עם הקופטים או עם מה שהצרפתים עושים עם הצוענים ועם מה שהאיטלקים עושים עם הצוענים או עם מה שישראל עושה עם מהגרי העבודה או להבדיל עם הערבים או החרדים. זהו עניין מסובך ומורכב ואין פתרונות קלים ואין מספר 1-800 שרות לקוחות שיפתור 'אחת ולתמיד' את הבעיה. המשותף לכל המקרים הוא יחסי רוב-מיעוט כאמור. והיחסים האלו הם הם התוכן של 'מדינת אזרחיה.<br />ובכל זאת, אם זה כל כך פשוט אז למה יש אנשים המנגידים 'מדינת אזרחיה' ל'מדינה יהודית'? כבר הצבענו על בעיית הבורות, וכבר דנו פעמיים לפחות בבעיית המוטציות.<br />בורות היא סיבה טובה להנגדה הזו. אם אנשים מבינים שב'מדינה יהודית' הכוונה ל'מדינת הלכה', הרי ברור שהם ינגידו, בצדק הם ינגידו, מדינת הלכה למדינת אזרחים. תשאלו את האיראנים, אלו שכותבים בסתר עשרות אלפי בלוגים, מה באמת מפחיד אותם, 'הציונות האימפריאלסטית המדכאת פלסטינים' או משמרות המהפכה שהוציאו להורג בשנים האחרונות שש נשים בסקילה. בסקילה!! ברור לכל שהאיראנים, אלא אם הם חברי משמרות המהפכה, מפחדים ממשמרות המהפכה ולא מהציונות המדכאת פלסטינים. כי איראן היא הדבר הקרוב ביותר בימינו למדינת הלכה, וזו אכן מנוגדת בתכלית למדינת אזרחים. אבל האם זה המצב בישראל? האם יש כאן או יכולה להיות כאן מדינת הלכה? לא ולא. אין כאן מדינת הלכה והיא לא תיתכן. המושג 'מדינה יהודית' מקביל למושג 'מדינה אנגלית' או 'מדינה איטלקית' או 'מדינה פלסטינית'. כלומר 'מדינה יהודית' היא מדינת הלאום היהודי , מדינה בה יש רוב יהודי. ומיעוט לא יהודי. כמו שבמצרים יש מיעוט קופטי. כמו שבלבנון יש מיעוט מרוני. וכן הלאה. ועכשיו נותר רק לבדוק באיזו מדינה המיעוט נהנה מיותר חופש ביטוי וחופש ההתארגנות. תשאלו את ראאד סלאח היכן הוא מעדיף להמשיך ולהנהיג את התנועה האסלאמית שלו, במצרים, ירדן, איראן או ישראל.<br />באשר למוטציות, כאמור כבר הכל נאמר. במקרה הזה יש להוסיף את המוטציות מהסוג 'הרדיקלי', זה שמסתופף בחלקו בעמודי מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ', זה שנהנה מאחיזה חסרת פרופורציות בקתדראות באקדמיה הישראלית, זה שמפרנס לא מעט עמותות כמו 'זוכרות' וכד'. מדובר במוטציות חברתיות-תרבותיות בעלות פוטנציאל הרס פוליטי, באשר הם מבססים את משנתם המעוותת על פרשנות קיצונית של מושגי השוויון והצדק. שום ערך אינו מוחלט. כל ערך הרי מתנגש בערך אחר. הדברים ידועים ומוכרים: הצטיינות ודאגה לכולם; שלום ובטחון; שלום ואמת; וכן הלאה. 'אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים' היא ביטוי למה שאלחנן יקירה (עוד הפניה בבליוגרפית: 'פוסט-ציונות, פוסט-שואה') הגדיר כ"פרוורסיה אידיאולוגית". ראוי להעתיק כמה שורות מהספר המצויין והחשוב הזה: פרוורסיה, כלומר סטייה חמורה, מעוותת, מתקיימת בתחום האידיאולוגיה "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעיקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". יקירה מביא דוגמאות רלבנטיות לעניננו: "כאשר השלום ומניעת המלחמה הופכים לעקרון דוגמטי ולמטרה בלעדית, לא רק שהתוצאה הממשית של הפעולה עשויה להתגלות, בסופו של דבר, כגרועה יותר מכל החלופות האחרות שהיא נועדה למנוע, אלא גם היכולת לראות את הממשות ולהבין אותה נפגמת ללא תקנה" (עמ' 27). אם כן, זהו הבסיס הפילוסופי, יש לומר ""פילוסופי"", של המוטציה הזו המנגידה 'מדינת אזרחיה' עם 'מדינה יהודית-דמוקרטית'. לא עם 'מדינה יהודית' כמדינת הלכה. לא. עם המדינה הנוכחית, הקיימת, זו המאפשרת לראאד סלאח את חופש ההסתה והשיסוי שבאמתחתו מקופלת נכבה נוספת לערביי ישראל.<br />ועניין אחרון. הואיל ורוב אזרחי ישראל הלא-יהודים, כלומר הואיל ורוב הפלסטינים-הישראלים יודעים שבמונחי המזה"ת הם חיים בגן עדן, רובם ככולם דוחים על סף את המשנה של ראאד סלאח ודומיו. זו הסיבה שקל יותר להפגש עם סוחר בסכנין מאשר עם חרדי בבני ברק. הווית חייו של הערבי-ישראלי היא של פתיחות, סובלנות, רוחב לב והמון הומור. כל מה שלא מתקיים אצל החרד במאה שערים, שעכוזו קפוץ כמו שאוהב לומר גדי טאוב, פניו חתומות, וכל כולו אומר עויינות ואנטי. אבל עובדות החיים הללו אינן משנות לא בעיני הסוחר מסכנין ולא בעיני הסוחר מונציה את העובדה הבסיסית המוכרת לכל מי שעיניו לא עוותו על ידי פרוורסיה אידיאולוגית המעמידה במקרה הזה את 'השוויון האוניברסלי' כערך עליון שאין לידו אף ערך אחר ושאין להרהר אחריו ולו הרהור אחד, לאמור: האנושות לא בנויה באופן 'אוניברסלי' אלא מקבוצות אנוש. לפעמים מכנים את הקבוצות האלו 'קבוצות אתניות', לפעמים בשם קצת יותר מחייב, 'אומה', לפעמים האומות לובשות צורה של לאום. כאמור, ישראל ברטל כתב ספר על ההבדל בין 'אומה' ו'לאום' ושווה לקרוא בו. הוא אמנם מדבר על המקרה היהודי במזרח אירופה לאורך המאה ה-19, אך כמו במקרים רבים אחרים, תובנות פרטיקולריות משליכות על הבנה אוניברסלית.<br />והנה חזרנו שוב לשורש השורשים של הטיעון האחרון, שהוא שורש השורשים של המצב האנושי מאז ומעולם. האדם הוא גם וגם. גם אוניברסלי וגם פרטיקולרי. אבל את המגע האוניברסלי שלו הוא עושה דרך החוייה הפרטיקולרית. הסוחר מונציה ידע את זה כמו הסוחר מסכנין. הסוחר מונציה ידע וידע שכולם יודעים שהוא יודע ושכולם יודעים שהם יודעים שהוא יהודי. כך גם הסוחר מסכנין, שבלי קשר לנחמדותו, ההומור החם שלו, טוב ורוחב ליבו, הוא יודע שהוא ערבי-פלסטיני. כך גם לגבי רוב רובם של החרדים במאה שערים. בדרכם המוזרה והעקלקלה, גם הם יודעים שהם שייכים לקבוצת הלאום היהודית, וכפי שנסים קלדרון הגדיר זאת, "בעל כורחם" (הנה עוד הפניה בבליוגרפית: 'פלורליסטים בעל כורחם').<br />ומוטציות? יש כאמור בכל מקום. במערכת 'הארץ', באוניברסיטת חיפה, על גבעות יהודה ושומרון, באום אל פחם ובמאה שערים. וגם בקבוץ.<br />העיקר לא לפחד כלל. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-725940458244714516?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-16607009322179893862010-06-19T10:07:00.001-07:002010-06-19T10:07:53.864-07:00בשבח הניכור?<div dir="rtl" align="right"><br />עיריית טבעון מכריזה באופן המנוכר והברור ביותר, באמצעות שלטים קטנים המוצבים ברחבי הרשות המקומית, כי קנס בן 660 ₪ יוטל על מי שכלבו יטיל את צואתו ברשות הרבים. משטרת ישראל פועלת נמרצות על מנת להעמיד נהגים עבריינים לדין, תוך שהיא מסמנת סדרי עדיפויות ברורים, כגון נהיגה במהירות מופרזת ונסיעה ללא חגורות. העונשים על עברות אלו כבדים למדי, במקרים מסויימים האזרח יכול לאבד לפרק זמן מסוים את חופש התנועה שלו, כלומר ממש לשבת בבית סוהר.<br />השוויון בפני החוק, אותה המצאה כל כך קשה ליישום שבאה לעולם לפני כמאתיים שנה בסך הכל, ועדיין לרבים, רבים מדי – בישראל אלו חרדים, מקורבים מיניהם, סתם מאפיונרים וכו' – קשה כל כך להבין, קל וחומר לממש, הוא עקרון שיש בו דבר והיפוכו. מחד גיסא הוא הביטוי החזק והמובהק ביותר לרעיון החדש והקשה למימוש לא פחות: שוויון ערך האדם. לא סתם 'מותר האדם מהבהמה', אלא שוויון עקרוני בערכו של כל אדם, כל הזמן. מאידך גיסא, השוויון הזה מחמיץ את ההבדלים בין בני האדם. אם לעשות שימוש בדוגמאות בהן פתחנו, הרי ברור שלכל אדם בר דעת והגון, ברור ההבדל בין מי נוהג במהירות מופרזת כשבמכוניתו אשה נוטה ללדת למשל, לבין מי שנוהג בדיוק באותה מהירות סתם כך כי מתחשק לו. השוויון בפני החוק עיוור להבדלים הללו, והעיוורון הזה הוא חלק מנשמת אפה של המערכת הליברלית שהחליפה בהצלחה כל כך מרובה את זו שקדמה לה: הפיאודלית. זו כידוע היתה בנויה על אי-שוויון ערך האדם, ועל 'פריבילגיות', כלומר על 'חוקים-פרטיים' (שזה משמעות המושג 'פריבי-לגיה', כלומר בתרגום חופשי: 'חוק-פרטי').<br />ואז הגיע הסוציאליזם. מארקס כידוע, ניסח את המטרה האוטופית הרחוקה ביותר, זו שיש לשאוף אליה ואף פעם לא מגיעים אליה, גם אם מתאמצים. העקרון המפורסם שלו, 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו', הוא התשובה העמוקה והרצינית והאנושית ביותר לאתגר של השוויון הליברלי. מחד גיסא יש בעקרון הזה את השוויון הליברלי: "כל אחד" מופיע שם פעמיים, פעם כצרכן, פעם כיצרן, ועל פי ההגיון של 'שוויון ערך האדם' ברור כי לכל אחד יש זכות שווה להיות מיוחד הן כצרכן והן כיצרן. אבל מאידך גיסא, מארקס חורג אל מעבר לעיוורון הליברלי ומנסה לנסח את הפיכחון האנושי שאיננו בא במקום השוויון אלא נשען עליו בחפשו את הצעד האנושי הבא. החלופה לצורת הסתכלות זו, כך סברו הסוציאליסטים למיניהם, הוא שוויון מבורך לכשעצמו, אך שוויון המבוסס על ניכור. ניכור הנובע מעיוורון כלפי המורכבות האנושית.<br />ואז הגיע הקבוץ. לא זה המקום לדון בכל תולדות השתלשלותו, ולו מהסיבה הפשוטה שמאמר קצר צריך להיות מאמר קצר. אך גם כי עברו של הקבוץ, כמו עברה של כל תופעה חברתית, היא לא תעודת ביטוח בפני העתיד. גם אם אבות אכלו פרי הילולים, יש סכנה כי בנים יאכלו בוסר. ובתחום הזה, של האחריות האישית על רשות הרבים, הסכנה הזו מתממשת בחצרו של קבוץ, יום יום, שעה שעה. נוצרה מציאות היסטורית ללא תקדים. סוג של 'כשלון למופת'. אמנם בקנה מידה קטן, אבל בכל מה שקשור לתופעות אנושיות וחברתיות, הגודל כמעט אף פעם לא קובע. ולכן הנסיון של הקבוץ השיתופי ליישם הן את הליברליזם המודרני (עקרון השוויון) והן את התיקון הסוציאליסטי שלו (עקרון המיוחדות) חשוב מאין כמוהו.<br />כי כשברשות מקומית כמו טבעון, הפרט לוקח את החוק לידיו, ודוהר במהירות כשבנו בן השנה יושב על ברכיו, לא חגור כמובן, או כאשר הפרט 'עושה שבת לעצמו' ומרשה לכלב שלו לחרבן על השדא של השכן, הניכור האזרחי, הליברלי, עומד לרשותו של השכן ומאפשר לו בלי שמץ של היסוס לקרוא לרשויות אשר באמתחתן כל הכלים להחזיר את הסדר הציבורי על כנו. היפוכו של דבר מתקיים בחצרו של קבוץ, והדברים ידועים, עצובים, מטרידים ומותירים את מי שמאמין בתיקון האדם והחברה חסר אונים. וסימן השאלה שבכותרת הוא כי כדברי המשורר, 'אני מאמין'. אלא שאמונה באדם לא תספיק כאן. גם לא חינוך. גם זו שאלה פוליטית, במובן הישן והטוב של המלה, המתייחסת לסך כל פעולותיו של האדם בבואו לארגן את חייו באופן כזה או אחר. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-1660700932217989386?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-52715645603160659002010-04-30T02:37:00.000-07:002010-04-30T21:04:02.631-07:00על "החזרה בתשובה" וגם "על היהדות"<div dir="rtl" align="right"><br /><br />כבר שנים שאני לא מסוגל לשמוע את הביטוי הרווח 'הוא חזר בתשובה' או את האח התאום הלא פחות עקום שלו, 'הוא חזר בשאלה'.<br /><br />גם כי אני אולי מייחס למלים חשיבות רבה מכפי שמגיע להן – אולי לא בקנה המידה שפול אוסטר למשל עושה זאת באופן אובססיבי ומעט מנותק מכל הקשר – אבל לזכותי יאמר שבחשיבות שאני מייחס למלים אני מנסה לאזן את ההזניה שלהן, כלומר את הנטייה לעשות בהן שימוש באופן שאינו מעיד על מחשבה יתרה, או על גרוע מכך: על קבעון מחשבתי.<br /><br />כשאומרים לי "חזרה בתשובה" אני ישר חושב – לא תמיד אומר כי בכל זאת אני חי בחברה אנושית וצריך לא פעם לשמור על כבודו של הזולת או להבדיל לא להשחית זמן על הבלים או על אהבלים – "מה היתה השאלה". כלומר אני לוקח את המלה הזו – "תשובה" – ברצינות.<br /><br />כן, אני יודע את מה שחלק קטן מהאנשים שחושבים על המושג הזה יודעים. שהמלה "תשובה" בהקשר של "החזרה בתשובה" אין הוראתה answer אלא הוראתה return. אבל בשל העובדה שלתהליך הזה של "התחזקות" – ואני מבטיח בהמשך לומר גם עליו מלה או שתיים – מנגידים לתהליך של "חזרה בשאלה", הרי אין מנוס מלהניח שברוב המקרים, אם לא בכולם, הביטוי "חזרה בתשובה" מחייב את התגובה הציונית ההולמת: "מה היתה השאלה".<br /><br />ובכן, כשבן משפחה קרוב – ולכל אחד יש אחד כזה או חבר שיש לו אחד כזה או חבר של חבר שיש לו אחד כזה – מתחיל "לשמור שבת" או לבלבל את המוח בעניני כוסות חרס לעומת כוסות זכוכית, נוצות בפסח וביעורי חמץ, גלאט כושר או גלאט-גלאט-גלאט כושר, אני מתחיל להזיע. מבפנים קודם כל וברוב המקרים – ע"ע האדם כיצור חברתי, סובלימציה, כבוד ושאר ירקות – ההזעה החמורה נותרת בתוכי.<br /><br />אבל לצורך זה בדיוק המציאו לפני המון שנים את 'יומני היקר', ואנו אנשי המילניום השני, מתנאים בבלוג. איזה כף. אז הנה אני סוף סוף אומר לכל מי שרוצה – וכמעט אף אחד לא רוצה – לשמוע, מה דעתי על חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, התחזקות ושאר הבלים פסיבדו-יהודיים אופנתיים המסוגלים להוציא מטבח (את זה שלי, הפנימי) מכליו. בסוף אני מבטיח לומר משהו חיובי על יהדות, לא רק כי זו הכותרת של הרשומה הזו, ולא רק כי הבלוג הזה נועד לכתיבה לא-מגיבה אלא יוזמת (והרשומה הזו כבר לא עומדת בכלל הזה) אלא כי אני יהודי ששמח בחלקי שנפל לי להיות יהודי, לפעמים אני ממש יהודי גאה, בעיקר במוצאי יום העצמאות כשאני יושב ולא פעם דומע כשאני רואה את אחי ואחיותי גיבורי וגיבורות תהילת פרס ישראל לזה ולזה ולזה ולזה. אולי אומר כבר עכשיו: להיות יהודי בימינו זה להיות יהודי באופן היסטורי. יהדות אמיתית בימינו חייבת להשען על מימד עומק היסטורי. יהודי, אם רוצה להעמיק את זהותו ולהכיר את היהודי שבו, חייב להתבונן על עצמו ועל זולתו בני זמנו מתוך עומק ההיסטוריה היהודית. לא "בכלל" ההיסטוריה היהודית – אם כי לא מזיק ואף מועיל להכיר תנ"ך ולעיין במשנה (כתובה בעברית למי ששכח או נבהל מהארמית המאפיינת את התלמוד דווקא) ולהתיידד עם הרמב"ם הנפלא – אלא ההיסטוריה היהודית של 250 השנים האחרונות, גג גרוש ספרד (1492, קולגה סיפרה לי שסטודנטים במכללה אחת בצפון לא ידעו לנקוב בתאריך הזה שבמקרה או לא הוא גם זה של גילוי אמריקה, מה שנקרא 'שניים במחיר אחד', ואין קונים).<br /><br />אבל עוד נחזור לשם. עד אז תנו לי סוף סוף לומר את דעתי על "החזרה בתשובה".<br /><br />במלה אחת, הבל.<br /><br />בשתי מלים: הבל הבלים.<br /><br />בשלוש מלים: ממש לא חשוב.<br /><br />בכמה משפטים: תהליך "החזרה בתשובה" אמור היה להיות ענין ציבורי בדיוק כמו ההחלטה של קרוב משפחה שלי להפסיק לאכול שוקולד, או ההחלטה שלי להעלות את מינון עליות המתח ושכיבות הסמיכה בהדרגה, מתוך הבנה ששרירי כתף תומכים בגב והגב שלי, מה לעשות - לא גילו את זה בזמן וככה חיל האויר הפסיד את הטייס הטוב בין ההיסטוריונים ואת ההיסטוריון הטוב בין הטייסים – עקום מאד. במלים אחרות, החלטתו של מישהו להרכיב על פדחתו כיפה שחורה או סרוגה או שחוגה או סחורה או כל דבר דומה אחר בקוטר של 3, 5 או 12 אינצ'; והחלטתו של מישהו להתחיל לקנות בסופרמרקט מזון שכתוב עליו בג"צ או ברד"צ או שכפ"צ או כל דבר דומה אחר; והחלטתו של מישהו לשבת בבית בשבת ולא לנסוע לים; והחלטתו של מישהו להתחיל להטריד את קרוביו וחבריו בשאלות של איזה כוס מותר להחזיק באיזה יד כשרוצים לשתות מים או קולה או תה בשבת (זה המקום לספר שאחת מפסיקותיו של גדול הדור, מרנהרבובדיהזצוקל, שהוא גם חתן פרס ישראל – 1969 – וגם מנהיגה של תנועה פוליטית חשוסה, עוסקת בשאלה הקרדינלית האם מותר להשתמש בתיון. פסיקה אחרת עוסקת בשאלה הסופר-דרמטית: האם מותר להשתמש בסיפולוקס בשבת. בהזדמנות אסביר לכם מה זה סיפולוקס. לא, זה לא עוד סוג של מחלת מין)>> בקיצור, בעולם מתוקן ושפוי, כל ההחלטות הללו (אי אכילת שוקולד, חיזוק הגב, חבישת כיפה וכל כיוצא באלו) אמורות היו להשאר נחלתו של הפרט ושל הפרט בלבד ולכל היותר של בני משפחתו הקרובים.<br /><br />אבל הואיל ועניני השוקולד או הגב אכן נותרו ענין פרטי בין אדם לאלוהיו (אלוהי הבריאות במקרה הזה) ולעומת זאת בלבול המוח הקשור לביטוי "חזרה בתשובה" הוא ענין לאומי, אין אלא לומר לגביו דברים לאומיים. לרובנו ברור שאנו חיים במדינת היהודים. חלק גדול מאיתנו לא מבין מה יהודי במדינה, ועוד חלק סבור שיהדותה של המדינה סותרת את הדמוקרטיות שלה. כמו שמגדיר זאת מתבונן מן החוץ, ח"כ אחמד טיבי: ישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. לא נדון בענין זה כרגע, גם אם יש לשוב ולומר כי היותה של ישראל מדינה יהודית-דמוקרטית איננה אנומליה מדינית-פוליטית אלא חלק אינטגרלי מהמשפט הבינלאומי כפי שהתפתח מאז קונגרס וינה (1815). אם לשוב לענין יהודיותה של המדינה: את "החוזרים בתשובה" יש להבין על הרקע הזה. בדרך כלל הם מוטרדים מזהותם הלא-מספיק-יהודית, שהרי יהדות היא אחת, ואחת בלבד: תרי"ג מצוות. ומי מקיים את התרי"ג בלי פשרות, כמו שצריך, עד קוץ-קוצו של בד"צו של יוד? נכון, היהודים האמיתיים, החרדים.<br /><br />כמה חברים או חברים של חברים או חברים של חברים של חברים או נשיאי מדינה שמעתם אומרים בדיוק את הדבר הזה, ש"טוב שיש חרדים כי יש מי ששומר את היהדות האמיתית"? ככל שנסיוני בחיים שווה משהו – ואני עוסק בשאלות הללו כבר מגיל 17, כלומר יותר, הרבה יותר מ30 שנה – האמת הזו, שהיא כמובן שקר גמור, עומדת בבסיסה של ההוויה היהודית-ישראלית. פגשתי בימי חלדי מעט מאד יהודים-ישראלים (בענין זה אינני מצפה מיהודי התפוצות לכלום, ממש לכלום) שמסוגלים להסביר לעצמם קודם כל מה היא חרדיות, מהיכן באה, לאן הולכת ובפני מי עתידה היא ליתן דין וחשבון. כל מי שיודע דבר וחצי דבר על השאלות הללו, על כורחו יגיע לאחת משתי המסקנות: במקרה הטוב מדובר בתופעה שהיא עיוות מזעזע של היהדות. במקרה הרע הוא היה נדרש לדבריו של הרב ש"ך על תנועת חב"ד: החרדים זו הכת הכי קרובה ליהדות. במחשבה שניה, אפילו זה לא. זו מוטציה חברתית-תרבותית שאילולא מדיניות הקצבאות ואילולא הכלכלה הפוליטית בישראל היא היתה הופכת לעוד ביטוי קיקיוני של איים פנדנטליסטים באוקיינוס הקדמה, הנאורות, החילוניות, הלאומיות, המודרניזציה והשפיות.<br /><br />על הפיסקה האחרונה אני יודע מה יאמרו. "אנטישמיות". יודעים מה? אם זה מה שיש לכם לומר על ניתוח תופעה שאני חוזר ומעיז ומעריך שאין לכם שום מושג היסטורי עליה, so be it. אנטישמיות. כי אם זו היהדות האמיתית שביחס אליה יש למדוד "חזרה בתשובה", אז אני גאה להיות יהודי אנטישמי.<br /><br />אלא שיש אפשרות נוספת. האפשרות הנוספת היא שיש בסיס אחר לחלוטין לחיים היהודיים בימינו. לא, בוודאי שלא ההלכה היהודית. ההלכה היהודית לא רק שאיננה מהווה בסיס משותף לכל היהודים. אדרבא, היא נחלתם של משהו בין 10 ל-20 אחוז מיהודי העולם. מיעוט. אלא שלא זה הדבר החשוב. ההלכה משמשת כבסיס לפירוד בין היהודים. קודם כל בין אלו האוחזים בה לאלו הרואים בה שריד של עולם שאיננו ומקור להשראה לכל היותר (ואלו, יש להודות, בודדים, כי מי שיקרא את מה שכתוב בשולחן ערוך על יחסי מין למשל, חזקה שעליו שלא יראה בקורפוס הזה מקור השראה. אם בכלל, אז לשלילה). אבל חשוב יותר, וזו הנקודה המרכזית שהיא עובדה מהסוג שאו שמכירים בה או מעידים על עיוורון, בורות, טיפשות או סתם רשעות: שההלכה היא בסיס להפרדה בין אלו שאוחזים בה. ולא רק בשאלות דרמטיות כמו איסור או היתר שימוש בסיפולוקס, אלא גם בשאלות חשובות באמת: שלום, בטחון, מדינה, אשה, זרמים יהודיים אחרים, גויים, דמוקרטיה, ערבים, כלכלה, תכנית ליבה.<br /><br />ובכן, אם לסכם את הבל "החזרה בתשובה": אנשים דנים בתופעה, או מנפנפים בה ("אני מתחזק") כשלמעשה מהבחינה הציבורית\לאומית מדובר בענין שבמקרה הטוב הוא לא חשוב (כי הוא אישי ואין בו שום בשורה גדולה יותר, בדרך כלל קטנה בהרבה, מאי-אכילת שוקולד או מחיזוק שרירי הגב) ובמקרה הרע הוא מקבע דפוס מחשבתי מוטעה מיסודו, לפיו יהדות=הלכה>>יהודי אמיתי=יהודי חרדי.<br /><br />ולכן, בפעם הבאה שאומרים לכם על מישהו – או מישהו אומר לכם – "חזרה בתשובה", תציבו כמו יהודים טובים את השאלה: "מה היתה השאלה".<br /><br />כי זו – "השאלה" – הענין החשוב. או ליתר דיוק, השאלות. במלים אחרות, אם המוטיבציה הבסיסית של "החוזרים בתשובה" היא לתקן את העולם, את העם, את החברה, כלומר אם בפעולה הזו הם רואים משהו שאמור לשנות את המציאות שמחוצה להם – ואחרת הם לא היו מכריזים על כך בדיוק כפי שאני לא סיפרתי בשום מקום שהחלטתי לחזק את שרירי הגב שלי כי הם לא ענין לאומי וגם לא היסטורי – אזי צריך בפשטות לשאול את השאלה: לאיזה ענין אי אכילת כריך המכיל נקניק וגבינה מתייחס? איזו מבעיות חיינו מקבלת משתיית מים בכוס זכוכית ולא במאג מזור כלשהוא?<br /><br />ואם התשובה על השאלות הללו היא התשובה האמיתית – "זהו ענין אישי ביני לבין אלוהי" או משהו כזה (בדרך כלל זה אפילו לא זה, תחשבו על טרנד הצום ביום כיפור ותבינו למה אני רומז, ואם אני טועה זה לא משנה שום דבר) – נו, שוין, אז על מה כל המהומה??? רק אל תגידו לי ש"חזרה בתשובה" מגבירה את המוסר האישי והחברתי. אתם רשאים לגחך לבד מבלי שאצטרך להוסיף על הטענה הזו ולו מלה נוספת אחת.<br /><br />עד כאן פרק א, על "החזרה בתשובה".<br /><br />פרק ב יהיה קצר בהרבה. כי "החוזרים בשאלה" הם בדרך כלל אנשים שהבינו באופן מומשג כזה או אחר, שמשהו מעוות – אולי ממש לא מוסרי - בחיים הללו על פי ההלכה המנותקת מכל הוויית החיים היהודיים ההיסטוריים, המדיניים, הלאומיים, הפוליטיים, כן, יש בזה מידה של נהנתנות. האוכל טעים מדי. הנשים יפות מדי. הנופים קוסמים מדי. אלהים בטובו ברא עולם מלא מכל טוב. שנאמר, בפרפרזה על דברי חנניה בן עקשיא, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם הנאות וחוויות. ושתבינו, אין בכל כל רע. איך אומרים אצלנו בעדה? "חיים רק פעם אחת". אבל לא זה – מידת הנהנתנות בתהליך "החזרה בשאלה" – הוא הענין אלא ההשתלבות מהכרה והכרעה (דה-יורה: מלכתחילה) או מתוך אינרציה (דה-פקטו: בדיעבד) בעולם העבודה, היצירה, החברה, הציבור, התרבות וכן הלאה. אבל אם זה הענין, למה לא לקרוא לו פשוט בשמו, "השתלבות"? מה חשיבותה של העובדה שהאיש הוריד כיפה, גילח את הזקן ושותה בירה? במלים אחרות, גם כאן השאלה לגבי "החזרה בשאלה" היא מה השאלה שהביאה אותו "לחזור בשאלה"..<br /><br />פרק ג ואחרון, או: אז מה השאלה.<br /><br />השאלה היא השאלה היהודית בעת החדשה. שהיא שאלה של זהות אישית, אבל בעיקר של זהות קיבוצית. והיא שאלה של זהות במובן הרחב והעמוק והמתרחב והמעמיק. היא שאלה המקיפה היבטים של תרבות רוח אמונה ואמון. ביהודים אחרים, בלא-יהודים (שזה שונה לחלוטין מ"גויים"). היא שאלה המקיפה היבטים של כלכלה ועבודה וכספים וניצול ושיתוף וקואופרציה וקיבוץ ומושב וקהילה ופילנטרופיה וסוציאל-דמוקרטיה. היא שאלה המקיפה היבטים של חברה ויחיד וציבור וסולידריות וניכור ושיתוף פעולה ופירוד. היא שאלה המקיפה היבטים של מדינה ופוליטיקה וריבונות ומדינה ואזרחות ודמוקרטיה וחוק וסדר וכיבוד תורים ועקיפה מימין ותרומת איברים.<br /><br />רשימה חלקית למדי. ולרשימה הזו, ככל שיש לה קשר להלכה, הקשר לא הכרחי ולא בהכרח מועיל ובכל מקרה הוא לא קשר של תנאי אלא במקרה הטוב, ובשולי השוליים, קשר של השראה. ולכן לכל הרשימה הזו אין קשר כלשהוא ל"חזרה בתשובה". ולכן "החזרה בתשובה" היא לא תשובה על כלום, כי תשובה טובה מצריכה התייחסות לשאלה טובה. ואלו מרכיביה של השאלה היהודית הטובה, זו המוכרת במאתיים השנים האחרונות כ"שאלה היהודית".<br /><br />וזה המקום לעבור לפרק האחרון באמת, שהוא אולי היחיד שיעמוד בקריטריון הגישה של הבלוג הזה. "השאלה היהודית" כאמור היא כותרת כללית לרשימה ארוכה מאד של כותרות המשנה שצויינו לעיל, שהן עצמן כידוע כותרות כלליות לרשימות ארוכות מאד, כמעט אינסופיות, של מרכיבי מעשה-המרכבה האנושי בכלל והיהודי בתוך כך. ומכאן שמבחנו של כל יחיד פשוט בתכלית: באיזו מידה הוא שותף למעשה המרכבה הזה. והתשובה לשאלה הזו לא קשורה לא בכיפה, ולא בזקן, ולא בקפוטה ולא בשטריימל ולא במילמול פסוקים ולא בגלגול עיניים. וגם לא בג'ינס כמובן ולא בחליפה ולא בהחלטה להפסיק לאכול שוקולד או לרדת ל-50 שכיבות סמיכה. כל אלו ענינים אישיים ואישיים בלבד. המבחן הוא בזירה הציבורית ובזירה הציבורית הכוללת בלבד. במלים אחרות, מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית באים לידי ביטוי ומחפשית תשובות ומעשים במישור הכלל-יהודי ובמישור הכלל-יהודי בלבד (כחלק מתהליכים דומים העוברים על קבוצות אנוש אחרות, רחוקות וקרובות, גיאוגרפית ופילוסופית).<br /><br />ובין כל הדרכים שהוצעו במאתיים השנים האחרונות להתמודדות עם מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית, אני מוצא כי התשובה הלאומית בכלל, והתשובה הלאומית-הציונית בפרט, והתשובה הציונית-סוציאליסטית בפרט-בפרט, היא הדרך הפחות גרועה – או היותר טובה – מכל הדרכים האחרות שהוצעו: יהדות כפולחן כזה או אחר (רפורמה, קונסרבטיבה, ניאו-אורתודוכסיה וכל כיו"ב); יהדות כ"עמיות" אמורפית מיופיפת ותלושה, או פנדמנטליזם יהודי שקולו קול של בדלנות וידיו חומדות מכל הבא ליד.<br /><br />והדרך הלאומית-ציונית-סוציאליסטית הזו (ואני רואה כשותפי את כל מי שרואה עצמו כציוני בלבד, בלי תוספת סוציאליסטית, גם אם אני בויכוח – לעתים מר וחריף ותמיד נוקב – עימו) היא זהותי היהודית. ואין דרך לחיות אותה על פני כל רוחב האפשרויות שבין האישי-אינטימי לבין האישי-ציבורי ואף הפוליטי, מחוץ להקשר של זמן ומקום, או במלה אחת: ההיסטוריה. זהותי היהודית הציונית-סוציאליסטית היא היסטורית קודם כל, ולכן איננה פולחנית, ולכן איננה אמונית, ולכן איננה ולא תהיה אף פעם רליגיוזית. כי חיים בתוך התודעה ההיסטורית של מאתיים השנים האחרונות פירושה קודם כל עיניים פקוחות. ואחר כך שתי ידיים מושטות אל עבר המציאות. יד אחת אוחזת בתביעה לאמת מורכבת ככל שתהיה – והיא, המציאות, תודה לאל, מורכבת עד בלי די – ויד שניה אוחזת בתביעה לתיקון עולם. אבל תיקון פוליטי שלו. תיקון פוליטי שפירושו המעשה הקטן, המצטבר, היום-יומי, במישורי החברה, התרבות והכלכלה.<br /><br />זה אמנם לא מסתכם במיתוס "תרי"ג מצוות", אבל קשה לי לראות מה יכול להיות מרתק, מלהיב ומלא אתגרים מהתשובה היהודית הלאומית-הציונית-הסוציאליסטית-ההיסטורית לשאלה היהודית בת זמננו. כדי להתמודד עם כל מה שזה דורש, אכן יש "להתחזק". הולך לרדת לעוד 50 שכיבות סמיכה. גם אני מתחזק.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-5271564560316065900?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-6726871676541644282010-04-01T11:14:00.000-07:002010-04-01T11:15:35.969-07:00כיצד אני מבין 'ציונות שמאלית'<p class="MsoNormal" dir="RTL"><br /></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">הבחירות, הסקרים, החדשות, האוירה. מכל כיוון מתחזק הרושם שהימין בעליה. ולא מדובר 'רק' בימין 'קלאסי' – ככל שיש דבר כזה. כלומר בימין המגובש 'מאז ומתמיד' בקרב חובשי הכיפות למיניהם, בקרב העולים החדשים של שנות החמישים, ובקרב אלו של שנות התשעים. נניח לרגע בצד את השאלה החשובה, באיזו מידה 'טבעי' שעולים חדשים מהפריפריה ינטו ימינה, בין אם הם באו מ'המזרח' המוסלמי ובין אם ממזרח אירופה. והרי כבר למדנו כי שום דבר כמעט בפוליטיקה אינו 'טבעי' וכי מדובר בתהליכים של עיצוב ושל חינוך ושל תפיסות והלכי רוח.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">אבל על כל אלו נדון בפעם אחרת. כי הנטיה 'ימינה' כביכול הפכה להיות המגמה המרכזית גם אצל מי שעד לא מזמן נתפס כ'שמאל'. זו בכל אופן טענה המושמעת מיזמים פוליטיים חדשים וישנים, חלקם בתוך המערכת – ברק מדבר על 'העבודה' כעל 'מפלגת מרכז' – וחלקם מחוצה לה. אלו ואלו מוקיעים את 'השמאל הרדיקלי' או את 'השמאל ההזוי' או כל תוית אחרת הבאה להבחין בין מי שממשיך להחזיק בדעות אנטי-ציוניות לבין מי שלפתע גילה את הציונות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">'לפתע', כי כזכור, לפני כ-20 שנה, הטרנד 'הפוסט-ציוני' לא היה נחלתם של מי לפני זה ועד היום פשוט רואה בציונות תנועה קולוניאלית, שלא לומר גזענית, הרסנית, כובשת וכן הלאה. בלב ליבו של המחנה הציוני הרחב הלכה והעמיקה תודעת 'סוף עידן הציונות', לאו דווקא מתוך ביטול או שלילה, אלא במובן הפשוט של 'הכושי עשה את שלו'. היטיב להגדיר זאת מי שעד היום לא מוצא את עצמו בסבך הזהויות הזה. פעם הוא מתמודד על אחד התפקידים החשובים במערכת הפוליטית, פעם 'עושה לביתו' כדירקטור בחברה מסחרית, פעם מציע לכולנו להצטייד בדרכונים אירופיים ולאחרונה שוב שולח ידו בפעילות למען הקהילה. היה זה אברום בורג שלפני כ-20 שנה דיבר על הציונות כעל אותו 'פיגום' שמיצה עצמו עכשיו כשהבית מוכן, ואת הפיגום, כמו כל פיגום, יש לפרק. זה לא הפריע לו לכהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ועובדה זו, יותר משהיא מעידה על נפש-יהודית-חצויה הדורשת אולי טיפול מקצועי, היא מעידה על אותה מבוכה 'פוסט-ציונית' שרווחה במקומותינו לאורך שנות ה90' כולן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">והנה עבר עוד עשור, וכוווווולם – חוץ מ'השמאל הסהרורי' – חוזרים לציונות. ולא במובן שניתן לה בשנות ה90' באמצעות קמפיין תעמולה סוכנותי מביך, שטען כי 'ציונות זה לעשות. כאן, עכשיו, לעשות'. סתם ולא פרש. מה לעשות? איך? לשם מה? מדוע? עם מי? על חשבון מה? ??? !!! "לעשות". אז לא במובן הזה כולם נהיים לפתע ציונים, אלא במובן הפוליטי-תרבותי כמעט-היסטורי של המושג. במובן של ההבנה הבסיסית שיש עם יהודי; שהעם הזה קשור בארץ ישראל; שהעם הזה ראוי לריבונות; שהריבונות הזו חייבת להיות דמוקרטית, אם לא ממש סוציאל-דמוקרטית; שהעם הזה פיתח תרבות עברית מפוארת והצמיח מתוכו יחידים מעולים שתרמו וממשיכים לתרום לאנושות נכסים בשורה ארוכה של תחומים: מים, חקלאות, רפואה, אלקטרוניקה, בטחון, תקשורת, מדע, ספרות, מחול, וכן הלאה וכן הלאה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">בשנים האחרונות, מתי שהוא בין 'חומת מגן' ל'מלחמת לבנון השניה', החלו עוד ועוד ישראלים לזקוף ראש, ולהפסיק להתבייש. הם לא הפסיקו להכין רשימת קובלנות נגד כל מה שזז. ראש העיר, וראש הכפר, וראש המועצה, וראש הרשות, וראש ענף צנזורה וראש הממשלה. ובדין הם הכינו וממשיכים להכין רשימות של פגמים וליקויים ושחיתויות ועיוותים ומעשים 'שלא יעלו על הדעת' ורעיונות איך לשפר וניירות עבודה וכן הלאה. אבל לרגע אחד הם לא עירבבו בין ביקורת אזרחית לבין גאווה לאומית.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">וטוב שכך. נניח בצד את הביקורת האזרחית ונגיד כמה מלים על הגאווה הלאומית. ונסביר אותה לא מנקודת המבט 'הממלכתית' או 'הכלל-ציונית', אלא מנקודת מבט שמאלית דווקא. ננסה להסביר או להגדיר מה היא ציונות שמאלית, באיזה אופן היא חלק ממחנה ציוני רחב, ובאיזה אופן היא שמאל-ציוני מובחן. וברור שאם ההגדרות תהיינה בהירות מספיק, גם לביקורת האזרחית יהיה בסיס מוצק יותר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">ציונות שמאלית אם כן, מנקודת מבט יהודית קודם כל, היא אותה תפיסה המניחה כי היצירה היהודית לאורך הדורות, היא יצירה אנושית. היא יצירה אנושית שאמנם חלק גדול ממנה ספוג במה שמכנים מאז המאה ה19 במלה הספוגית 'דת', אך בכל מקרה היא יצירה אנושית. וככזו, לא רק שיש בה מאוחר ומוקדם, עיקר ותפל, פסול ונעלה, אלא שהיא נתונה לביקורת וחשופה לפרשנות מחודשת, ומדובר בתהליך בלתי פוסק. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">ציונות שמאלית, מנקודת מבט כלכלית היא אותה תפיסה האומרת שעל יסוד ההנחה המקופלת במלות השיר 'יהיה הכל שייך לכל', העם היהודי הוא הבעלים של כל מה שיש בארץ, מנקודת מבט כלכלית. או ליתר דיוק, העם היהודי היושב בציון. וליתר דיוקו של הדיוק: האזרחים היושבים בציון, מרביתם יהודים, מיעוטם לא-יהודים, או ליתר דיוק ערבים-פלסטינים. אבל עד שמגיעים לשלב הצדק החלוקתי ולשלב החשוב ממנו בהרבה – שלב הצדק היצירתי והיצרני (שהרי אם אין יצור לא יכולה להיות חלוקה) – העמדה הציונית השמאלית אוחזת בתפיסת היסוד לפיה נכסי הארץ שייכים לעם הארץ. דרך השלילה כאן מיותרת, ולו מהסיבה שהיא תופסת מקום של כבוד ברשימת הקובלנות האזרחיות הנזכרת לעיל, תחת תת-הכותרת 'הון-שלטון' או 'הפרטה' וכיו"ב מושגים כורכים. נכסי הארץ: אדמה, מים, אנרגיה, דרכים וכן הלאה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">ציונות שמאלית, מנקודת מבט חברתית, היא התפיסה המסתכמת בקיצור בסיסמאות הידועות, 'רווחה ולא רווח, צדק ולא צדקה'. ולא בקיצור, ולא בסיסמאות, היא התפיסה המניחה שוויון ערך האדם, כל אדם, המניחה כי צורת הארגון החברתית הנעלה היא הצורה השיתופית-שוויונית, גם אם היא מבינה כי אין למקם את האוטופיה הזו על אי, כי אם על הר. כי אל עבר האי רק מעטים יעזו לשחות. אל ההר לעומת זאת, רבים ירצו לטפס, מתוך ידיעה שכל מקום בו יתקעו יתד, גבוה מהמקום ממנו יצאו. וגם מי שלא יצא יוכל תמיד לראות את ההר ולקבל ממנו השראה, גם אם הוא יתנגד למהותו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">לבסוף, ציונות שמאלית מנקודת מבט פוליטית היא אותה תפיסה הרואה במעשה הפוליטי תפל, ובמעשה הכלכלי הכרח, ובחברה ובתרבות עיקר. אבל מכיוון שהיא יודעת שהעולם הוא פוליטי, היא מתייחסת למעשה הפוליטי שברמה העקרונית הוא תפל, כאל עיקר. סתירה פנימית? בוודאי. לא רק כי לחיות פירושו להתנהל בתוך סתירה. לא רק כי לחיות פירושו להחליף בעיה בבעיה אחרת. אלא כי במהותה של הפוליטיקה המודרנית קבורה סתירה בלתי ניתנת לפיתרון: ככל שהמציאות המודרנית מורכבת יותר, כך קטן מספר האנשים שמסוגלים להבינה ועוד פחות מכך לנהלה. אלא שמספר האנשים ההולך וקטן הזה – 'הפוליטיקאים' המתחלפים והמקצועיים גם יחד (ויש ביניהם הבדל חשוב מאד!) – מעונין לצבור עוד ועוד כוח באמצעות שכנועם של ההמונים לתמוך בדרכם. אלא שכפי שנאמר קודם לכן, להמונים יש פחות ופחות כלים להבין מה מתרחש במציאות. פוליטיקה שמאלית, ובמקרה של ישראל, פוליטיקה ציונית שמאלית, היא זו שקודם כל מכירה בפרדוקס הבלתי פתיר הזה, מלמדת אותו, פועלת בתוכו, ובו זמנית יוצרת כלים שיכהו את פוטנציאל ההרס שלו. כלים כמו פוליטיקה הגונה ושקופה ומבוזרת במקומות הנכונים, וכלים כמו התארגנויות חברתיות חוץ-פוליטיות אך בעלות אוריינטציה חינוכית ותודעתית על הפוליטיקה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE">מתוך כל זה אמור להתבהר ההבדל בין הציונות השמאלית לבין השמאל האנטי-ציוני והציונות האנטי-שמאלית. מה שאצל יריבותיה הוא רדיקליזם פוליטי מנותק לא פעם מהמציאות הקונקרטית, אצלה הוא ענין לענות בו באופן הדרגתי, תהליכי, מתון. מה שאצל השמאל האנטי-ציוני למשל הוא 'מדינת אזרחיה כהרף עין', בהבל פה של הפגנה או 'מאמר ביקורת', או מה שאצל הציונות האנטי-שמאלית הוא 'ישועת השם כהרף עין', בדמותה של מדינה יהודית כשרה למהדרין מהירדן לים בלי ערבי אחד באופק, אצל הציונות השמאלית הוא נושא מורכב של 'בנין אומה' שאף פעם לא די לו. צעדים בוני אמון עם העולים החדשים מאפריקה, מהקווקז ומפריז; צעדים בוני אמון בין פקידי אוצר חשדניים לבין הצרכים החברתיים של חברת מהגרים בבניה בלתי פוסקת; צעדים בוני אמון בין רוב ישראלי-יהודי למיעוט ישראלי-ערבי; צעדים בוני אמון בין מיעוט ישראלי לרוב של מדינות ערביות, מוסלמיות ואחרות. ואמון לא בונים בהבל פה, ולא כהרף עין. וכאן טמון שורש ההבדל בין הציונות השמאלית לבין שאר זרמים. ולכן היא יכולה להיות בת ברית של כל אוהדי המתינות, ההדרגתיות ובניית האמון. ולכן היא אוייבת של כל המשיחיים על כל סוגיהם. יש כאן לא 'רק' שרטוט גבולות החברה והתרבות שאמורה להמשיך ולהיווצר כאן, אלא כמעט גבולות הפוליטיקה שלה.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><o:p> </o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL"><span dir="LTR"><o:p> </o:p></span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-672687167654164428?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-46003867267725828862010-03-25T23:42:00.000-07:002010-03-25T23:59:55.541-07:00מדינה יהודית-דמוקרטית: על ספר שפרסמתי בנושא בספרדית<div dir="rtl" align="right">הספר עוסק בשאלה הפוליטית הבוערת 'ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית', כלומר כתגובה לטענה הרווחת בכל מקום כאילו מדובר בסתירה עקרונית. מטרת הספר היא לשמש בסיס לדיון אחראי ורציני יותר במדינת ישראל בכלל ובכלל זה מקומה במזרח התיכון.<br /><br /><br />יש לזכור ולהדגיש, כי גם אלו הסבורים שזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, מתרצים את מגבלות הדמוקרטיה שלה בטענה שמדובר במקרה מיוחד. הספר מנסה להראות שלא מדובר במקרה מיוחד וכי מדינת ישראל ללא ספק גדושה בבעיות אבל גם מהבחינה הזו היא לא שונה מכל דמוקרטיה אחרת. ולכן, גם אם בהחלט יש מקום לביקורת על מדיניות הפנים והחוץ של ישראל, אין לעשות זאת מתוך עמדה השוללת עקרונית את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.<br /><br />הספר נכתב במשותף עם ז'אומה רנייר, שהוא ספרדי-קטלוני שלפי דבריו התקרב לתמיכה בציונות ובישראל מסיבות תרבותיות-חברתיות. מבחינתו הציונות וישראל הן הוכחה להיתכנות של תחיית תרבות שהיתה בדעיכה, והוא, כקטלוני המעונין בתחיית התרבות של קבוצתו הלאומית-אתנית, שואב מישראל השראה. הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים, ובכל הפעמים הגיע באופן עצמאי בלי מעורבות של גורם מדיני כלשהוא. לאחרונה הקים את 'אגודת ידידי ישראל בקטלוניה', ובתקופת מבצע 'עופרת יצוקה' הותקף באופן פרוע על ידי שונאי ישראל בספרד. כל זה לא מונע ממנו - או ממני - למתוח על מדיניות ישראל ביקורת ובלבד שהיא מוצדקת וענינית.<br /><br />הספר מתאר את המבנה החוקתי של המדינה, חוקי יסוד, חוק השבות וכד', והוא כולל הקדמה היסטורית המתארת את מצבו של עם ישראל מתחילת העת החדשה, ומתוך איזה הקשר התפתחה הציונות. מבוא היסטורי זה מיועד בין השאר לתקוף את הטענה הרווחת המקשרת את ישראל ואת צידוקה בשואת יהודי אירופה. במציאות של בורות רחבה בכל הנוגע להיסטוריה של העת החדשה ובכלל זה ההיסטוריה היהודית, חשוב מאד להדגיש כי לציונות שורשים במאה ה18 וה19, וכי היא המסגרת שהוכיחה עצמה כמתאימה ביותר לשמש כבסיס משותף לרוב הזרמים והגישות בעם היהודי, אותה מסגרת בדיוק המאפשרת עקרונית שותפות אזרחית של לא-יהודים במסגרת המדינה שנבנתה על התשתית הציונית.<br /><br />כהמשך ישיר לאותו הגיון, ועל סמך הכרת הבורות הרווחת בנוגע <a href="http://sites.google.com/site/udimstuff/files/%D7%93%D7%9F%D7%9E%D7%9B%D7%9E%D7%9F-%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%94.pdf?attredirects=0&d=1">לקשר כביכול בין שואה לתקומה</a>, מדגיש הספר באופן ישיר את העובדות השכוחות, לפיהן האו"ם, כאשר <a href="http://docs.google.com/Doc?docid=0AcmAhJSsop-sZGZocmp6N2hfMWM5NmNoOWNt&hl=en">החליט על חלוקת הארץ</a> למדינה ערבית-דמוקרטית ולמדינה יהודית-דמוקרטית, לא נשען כלל על השואה כעל צידוק. אדרבא, <a href="http://www.mideastweb.org/unscop1947.htm">דו"ח ועדת אונסקו"פ</a> מזכיר את הנאצים כעוד גורם שהגביר לפני המלחמה את ההגירה לא"י. ואכן, הועדה עסקה בכל מה שקשור לא"י ולא התיחסה לשואה כאל צידוק לתכנית החלוקה, אלא לעובדה הפשוטה שהיא מצאה שבאותה טריטוריה ישבו שני עמים שונים שאחד מהם התנגד נחרצות לישיבתו של השני, בעוד שהשני לא היה מוכן לוותר בשום אופן על זכות הישיבה וההגירה שלו אל תוך הטריטוריה הזו. במציאות הזו סברו רוב אנשי הועדה שיש לחלק את הארץ.<br /><br />לצד המבוא ההיסטורי והדיון המשפטי, דוחה הספר על הסף את הביקורת על ישראל המציעה לבטל את היותה 'יהודית' זאת על סמך סיסמת 'כל אזרחיה', סיסמה המניחה נייטרליזם תרבותי. הטענה בספר, היא שאין ולא יתכן דבר כזה נייטרליזם תרבותי, דבר הבא לידי ביטוי בשורה ארוכה מאד של <a href="http://confinder.richmond.edu/confinder.html">דוגמאות של חוקות של מדינות מהעולם כולו</a>.<br /><br />חלוקת העבודה ביני לבין שותפי ז'אומה, היתה שאני כתבתי את כל הקטעים ההיסטוריים ואילו הוא, כשמשפטן, הביא את המסמכים הרלבנטיים השופכים אור על המבנה החוקתי של ישראל. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-4600386726772582886?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-14686677728717843952010-02-07T10:17:00.000-08:002010-02-07T10:18:03.217-08:00המוח הגמיש<div dir="rtl" align="right">המוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה<br /><br />כמה הרהורים בעקבות קריאת הספר 'המוח הגמיש' מאת נורמן דוידג' [הוצאת כתר, 2009]<br /><br /><u>במקום מבוא</u><br />כבר באמצע קריאת הבזק של הספר המבריק הזה, היה לי ברור שהיא תפיק מאמר. שלוש פתיחות עברו בראשי תוך כדי קריאה.<br /><br />הראשונה היתה זכרון מהקורס הראשון בתואר השני, שבמקרה היה בחוג לפילוסופיה, ושנושאו – 'תפיסת האדם במחשבה המדינית' – זימנה לי בין השאר עיון במשנתו של מארקס . "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים" – משפט המיוחס למארקס – יכול היה לשמש בסיס מצוין לדיון בתיזה המרכזית של הספר, הבאה לידי ביטוי בכותרתו: מוח האדם הוא דבר גמיש. בשום אופן לא מכונה, בשום אופן לא דבר קבוע. ואין כמו תובנה מדעית חדשה זו שהולכת ותופסת מקום "בזרם המרכזי של המדע" כפי שמתאר זאת מחבר הספר [עמ' 307], בכדי לשמש כתנא-דמסייע להשקפה הפרוגרסיבית ביותר מבין ההשקפות הפרוגרסיביות, לפיה האדם הוא יצור חברתי, וכי החברה איננה קבועה, אין לה 'טבע', והיא – בדיוק כמו מוחם של כל היחידים המרכיבים אותה – גמישה.<br /><br />השניה קשורה ברוסו. ז'אן ז'אק האומלל שבמשך עשרות שנים הפך שמו בידי אלפי יעקב טלמונים למשל ולשנינה של השמרנות הליברלית, זו שידעה להצביע על זרע הפורענות, הנעוץ כביכול במשנתו של רוסו אודות 'הרצון הכללי'. והנה, אצל נורמן דוידג' מוזכר רוסו כאחד ממבשריה של תורת המוח העכשווית. "בספרו 'אמיל, או על החינוך' [רוסו] מציע את הרעיון שלפיו 'סדרי המוח' מושפעים מנסיון חיינו ומצווה עלינו 'לאמן' את חושינו ואת כשרינו השכליים ממש כפי שאנו מאמנים את שרירינו ... הנחת היסוד [של רוסו היתה] שצדדים רבים בנו שנחשבים קבועים, למעשה ניתנים לשינוי, ולא רק זה אלא שכושר ההשתנות הוא אחת התכונות המגדירות את הטבע האנושי". [עמ' 307].<br /><br />אך לבסוף בחרתי בפתיחה הזו:<br />"צועני הים הם נוודים שחיים בקבוצה של איים טרופיים השייכים לבורמה ולתאילנד...כשבט של נוודי מים הם לומדים לשחות לפני שהם לומדים ללכת...הם מתקיימים מדיג צדפות ומלפפוני ים...כך הם נוהגים מאות שנים...לצורך עניננו, הדבר העיקרי המייחד את ילדי צועני הים הוא שהם יכולים לראות בבירור במצולות הים, בלי משקפי צלילה. רוב בני האדם אינם מסוגלים לראות בבהירות מתחת למים משום שקרן אור שעוברת במים נשברת, או מתעקמת, והאור אינו נופל במקום הנכון על הרשתית". [עמ' 284] בקיצור, המוח הגמיש של צועני הים – או של כל אחד מאיתנו – מתאים עצמו לתנאי הקיום. או במלים של דוידג', "יכולתם...לראות מתחת למים אינה תוצר של מחוננות גנטית כלשהי". [עמ' 285], אלא של העובדה כי "קליפת מוח האדם מכילה 30 מיליארד תאי עצב ומסוגלת ליצור מליון מיליארדים של קשרים סינפטיים...מספרים מהממים אלה מסבירים מדוע מוח האדם יכול להיחשב הדבר המורכב ביותר ביקום...[ומדוע] מסוגל לבצע תפקידים מנטליים שונים ורבים כל כך ולקבוע התנהגויות, לרבות פעילויותינו התרבותיות השונות" [עמ' 289].<br /><br />מה שבעצם מחזיר אותנו לרוסו ולמארקס. דוידג' מציין את מושג "הכושר להשתפר" או בלע"ז perfectibilite אשר שימש את רוסו אך הדגיש כי "הכושר להשתפר" יכול להיות "לטוב ולרע". ומי כמו מארקס לימד אותנו על היכולות המנוגדות הללו, ומי כמו מארקסיסטים רבים – שבדרך כלל פעלו בניגוד לרוח דבריו – הראו לנו את הדבר אף הם.<br /><br />לסיכום, לצערי ולשמחתי כסוציאל-דמוקרט-ציוני, המוח גמיש. נקודה. לצערי? כי אין יותר מקום לדבר לא על 'טבעו הטוב של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לשיתוף פעולה', כמו גם לא על 'זהותו היהודית המתקדמת הברורה ונטייתו לסולידריות עם בני עמו'. לשמחתי? כי גם אין יותר מקום לדבר על 'טבעו הרע של האדם' או על 'נטייתו הטבעית לאגואיזם', כמו גם לא על 'זהותו היהודית הפנדמנטליסטית הברורה ונטייתו לגזענות'. כפי שתמיד אמרנו, 'שלוש ארבע לעבודה'. אלא שעכשיו יש לאודיסאה החברתית-כלכלית-פוליטית שלנו, גם רוח גב מכיוון לא צפוי: חקר המוח.<br /><br /><u>אז במה עוסק הספר</u><br /><br />אמנם אני דוקטור אך אינני רופא. אמנם אני פסיכי, אך אינני פסיכולוג. ובכל זאת, הואיל ודוידג', שהוא גם וגם, כתב ספר פופולרי העוסק ברפואה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ועוד כמה תחומים רלבנטיים [אוטיזם, מלחמה, תרבות, טכנולוגיה ואפילו הגירה, משפט ופוליטיקה], אני סבור שאוכל לעמוד במשימת תיאורו. אעשה זאת ע"י מעקב צמוד אחר פרקיו:<br /><br />הראשון, "אישה בנפילה מתמדת", מספר כיצד אשה אשר מערכת האיזון הטבעי שלה נפגעה כתוצאה משימוש באנטיביוטיקה [בהקשר רפואי אחר], שיקמה את המערכת הזו באמצעות טכנולוגיה אשר איפשרה למוח שלה לקבל את המידע ממקור אחר. אם אני הייתי מכתיר את הפרק הזה, הרי שהכותרת היתה 'ממעמקי האוזן אל קצה הלשון'. כי במעמקי האוזן, זאת אולי כולכם יודעים, נמצא אותו מנגנון איזון, הגורם בין השאר לילדים להנות מרכבת הרים, ולמבוגרים לסבול ממנה קשות. הנאה או סבל, תפקיד המערכת הזו היא לאפשר לנו בין השאר לקום מהמטה, וללכת למכולת. אותה 'אישה בנפילה מתמדת', מרגע שאיבדה את המנגנון הזה, היתה, פשוטו כמשמעו, 'בנפילה מתמדת'. עד שבמקרה היא מצאה את הרופא שהמציא את המתקן שאיפשר למוח שלה לקבל את המידע הרלבנטי הזה דרך הלשון. והתוצאה? לאחר תהליך לא מאד ארוך בו לימד מוחה של שריל את עצמו כיצד לקלוט מידע-תומך-איזון דרך הלשון, היא יכלה לומר על עצמה "אני יכולה ללכת שוב כמו אישה" [עמ' 22]. הפרק כמובן עוסק לא רק בלשונות ואזניים ולא רק בשריל. כיאה לפרק ראשון, הוא מציב את התיזה במלוא בהירותה: המוח גמיש.<br /><br />השני, "לבנות לעצמה מוח טוב יותר", מתואר בחדות בכותרת המשנה שלו: "אישה שהוגדרה 'מפגרת' מגלה את הדרך לריפוי עצמי". ואכן, סיפורה של ברברה ארוסמית עונה על ההגדרה, והוא לא רק מדהים בתכניו אלא מעורר השראה. בשורה התחתונה מדובר במקרה "נדיר [של] אדם שגילה תגלית חשובה [כש]הוא גם זה הסובל מהפגם" [עמ' 39]. כי ברברה נולדה 'מפגרת', ולימים – את כל הסיפור תאלצו לקרוא בעצמכם – הפכה למומחית בפיתוח יכולות חינוכיות המוגדרות היום כ'לקויות למידה': תפיסת מרחב לקויה, "קושי למצוא את הידיים והרגליים פשוטו כמשמעו" [עמ' 47], ליקויי ראיה ועוד ועוד. אלא שבמקום לדחוף רטלין, לתת עוד פטורים מהחיים בדמות "לימוד של ראשי פרקים ואינפלציית ציונים" [עמ' 302], 'בית הספר ארוסמית' מאמן מבוגרים וילדים גם יחד בשורה ארוכה של פעילויות שמטרתן לפתח את הלקויות הללו עד כדי העלמתן, כל זה על בסיס ההנחה, כלומר העובדה, כי המוח גמיש.<br /><br />השלישי, "לעצב מחדש את המוח", הוא מבחינות רבות המשכו של השני. במרכזו סיפורו של מדען בשם מייקל מירזניק, אשר הוכיח וממשיך להוכיח כי "הפלסטיות של המוח מתקיימת מיום שאדם נולד ועד שהוא מת; וששיפור של ממש בתהליך הקוגניטיבי – באופן שבו אנו לומדים, חושבים, תופסים וזוכרים – אפשרי אפילו כשמדובר באנשים קשישים" [עמ' 57]. כל מלה נוספת, מיותרת. אולי. כי אני גדלתי בבית בו לא הפסקתי לשמוע את הטענה ההפוכה: "מגיל 25 אנו בנסיגה מתמדת". וללא ספק זה נכון, אבל גם כאן השאלה הנכונה, המעמידה אותנו על הנתיב הפרוגרסיבי, היא לא 'האם' נסיגה, אלא 'איך'.<br /><br />הרביעי הוא 'הסקסי' בכולם. פשוטו כמשמעו. תחת הכותרת "לרכוש נטיות-לב ואהבות" דן המחבר בשורה של תופעות פסיכו-פיסיות מרתקות. אך מה שמשך את עיקר תשומת לבי בפרק זה היה הדיון החכם של דוידג' במקום שתפס האינטרנט בהתפתחות לאו-דוקא חיובית של המוח המודרני. ההתמכרות של אנשים רבים, בעיקר גברים, לתעשיית הסקס, מענינת לכשעצמה כמובן ומשליכה על סוגיות חברתיות ותרבותיות רבות. אך כאן היא באה כדוגמא שלילית לגמישות המוח, ולסכנות נוספות של התמכרות שאין להן ולא כלום עם אלכוהול או סמים, מה שהופך אותן לבעיתיות פי כמה.<br /><br />החמישי – "תחיית האיברים" - מספר על "אנשים שלמדו להתנועע ולדבר אחרי שבץ מוחי" [עמ' 137]. נדמה לי שמכל הסוגיות המועלות בספר, זוהי המוכרת ביותר. כך גם באשר לתכניו של הפרק הששי, "שחרור המוח הנעול", העוסק ב"גיוס הגמישות של המוח לגמילה מדאגות, מאובססיות, מהתנהגות כפייתית ומהרגלים רעים" [עמ' 167]. בקיצור, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכד' כשמדובר בצד המואר של האנושות. אבל גם – מה שמופיע בכלל בנספח – האפשרות אותה ממש המשטר בצפון קוריאה, הסוגר בבתי ספר "ילדים בני שנתיים וחצי עד ארבע כדי להרביץ בהם מבוקר ועד לילה את פולחן הסגידה לדיקטטור... 40 אחוז מספרי הלימוד מוקדשים לתיאור עלילותיו...שנאת האויב מוחדרת בהם גם בדרך של אימון מסיבי, כך שנוצרים בהם מעגלים מוחיים המקשרים אוטומטית בין תפיסת 'האויב' ובין רגשות שליליים" [עמ' 300]. לי זה הזכיר את החומרים של ממרי על החינוך של החמאס. אבל אולי אני טועה.<br /><br />השביעי נקרא "כאב", והוא מביא כמה סיפורים – חלקם כבר נכנסו לסדרות דרמה – על הקשר בין כאב לבין תפקוד המוח. הטענה העממית 'הכל בראש' מקבלת כאן חיזוק בלתי צפוי... כי מסתבר שכאשר אני דורך על מסמר, לא הרגל כואבת לי כי אם המוח, ליתר דיוק אזור מסוים בו. מה שמסביר כיצד יתכן כי "70 אחוז מהחיילים האמריקנים שנפצעו בקרבות הנחיתה באיטליה דיווחו שאין להם כאבים...נראה כאילו המוח סוגר את השערים [של הכאב] כדי לאפשר לחייל להתרכז כל כולו במאמציו להנצל" [עמ' 192]. לא במקרה גיבורו המדעי של פרק זה הוא רופא הודי בשם ראמאצ'דרן, שכן בהודו היכולת לשלוט בכאב - הליכה על גחלים וכד' – היא תופעה מוכרת.<br /><br />השמיני – "דמיון" – מוזר במיוחד. בשורה התחתונה דוידג' סולל דרך חדשה לסוגיה 'הפסיכו-פיסית', כאשר הוא מספר לנו בין השאר, על קופת-ינשוף החושבת מחשבות בקרוליינה וגורמת למחשב להגיב למחשבותיה במסצ'וסטס [עמ' 207]. כמובן, על 900 הקילומטר מגשרת מערכת האינטרנט, אך היא השליח בלבד. סיפור זה מוכיח כי ניתן לחולל תמורה במציאות בכוח המחשבה 'בלבד' [כלומר באמצעות אותו המוח...]. ומכאן ש"קו ההפרדה ההחלטי שהתווה דקארט בין הרוח והמוח הולך ונסדק" [עמ' 215]. <br /><br />התשיעי – "לקרוא לשדים בשמם" – שב אל הפסיכיאטריה, ואת מה ש'כולנו' יודעים [כי כולנו 'היינו שם', או בטיפול או בסירוב לעשות כזה] משבץ דוידג' אל תוך התיזה הגדולה שלו. גם כאן יפה ומדוייקת כותרת המשנה של הספר – "סיפורים של ניצחון אישי מקו החזית של חקר המוח" – כי אכן ישנם סיפורים כאלו, גם אם ישנם הפוכים.<br /><br />את הפרק העשירי – "חידוש הנעורים" – בכוונתי להמיר לקובץ PDF ולשבצו בבלוג שלי. עד כדי כך הוא חשוב בעיני. הציניקן יאמר כי הפרק הזה מזכיר בתכניו את אותה פרסומת אלמותית לטמפקס: לרקוד איתו, לרוץ איתו, לשחות איתו, וכן הלאה. כי זה בדיוק מה שעולה מהרעיון של המוח הגמיש. חידוש הנעורים קשור בכל זה, ואף באלו: ללמוד לנגן, ללמוד שפות זרות, לטייל, לבלות עם חברים, להשקיע זמן בתחביבים ולהחליפם. נעורים נצחיים?? חס וחלילה. הזדקנות. בוודאי שהזדקנות. רק שהשאלה, כרגיל, היא לא 'האם', אלא 'איך'.<br /><br />כותרת הפרק האחד עשר והאחרון – "יותר מסכום חלקיה" – לא פחות משהיא תאור הולם של הגיבורה שלו, מישל, אשה בת כ-30, מתפקדת ומאושרת שנולדה עם חצי מוח [כן, חצי מוח]; ולא פחות משהיא סגירה מצויינת לדיון כולו; היא גם תאור מוצלח מאד של הספר, שאכן הוא הרבה יותר מאשר סכום פרקיו. "אישה שחייה הם עדות לכוח הגמישות של המוח" [עמ' 256]: זו כותרת המשנה של הפרק האחרון. אני מכיר לא מעט נשים כאלו.<br /><br /><u>כמה מחשבות לסיום</u><br /><br />אינספור מכוני מחקר, אוניברסיטאות, גופים ציבוריים ומעבדות נזכרות בספרו של דוידג'. ללמדנו, שכל הפלאים הללו המעידים כ-30 מיליארד עדים על היכולת האנושית המופלאה, לא יכולים היו לצאת לדרך ללא תשתית ציבורית-מדעית איתנה. אבל זה רק צד אחד של הסיפור. כי קשה שלא לשים לב, שגם כאשר נזכרים מדענים דגולים שמוצאם מהודו, שבדיה, ספרד, אוסטריה, גרמניה ועוד, המסגרת האמריקנית היא התנאי המועיל, אולי התנאי ההכרחי לכל זה. קשה שלא לחשוב על הדילמות הגדולות של מדע הרפואה, המסתכמת בסיסמא המוכרת: 'ספורט לאלפים ולא לאלופים'. האמנם רק לאלפים? הסיפורים של דוידג' מלמדים גם כי ללא הדחף האינדיבידואלי האדיר שליווה את כל גיבוריו של דוידג' – כמה מהם, והבולט הוא ד"ר טאוב, נאלצו לשחות חזק ומהר כנגד הזרם העכור של דעת הקהל, של הציבור, של צדקנים 'רדיקלים' צעקניים [עמ' 148] – ההישגים המתוארים כאן לא היו מתממשים. ומכאן שהמוח הגמיש של הסוציאל-דמוקרטיה, הקולקטיבית והאינדיבידואלית גם יחד, חייב לדעת להביט על התמונה הרחבה כולה. כמו בסיפור על צועני הים, אשר שרדו את הצונאמי הגדול של ה-26 לדצמבר 2004. איך? כי "הם ראו שהים נסוג לאחור שלא כתמיד, והבחינו שלאחר נסיגת המים נוצר גל קטן מדי; הם ראו את הדולפינים צוללים לפתע פתאום אל המעמקים ואת הפילים השועטים למקומות הגבוהים, והם שמעו שהציקדות השתתקו. צועני הים סיפרו זה לזה את הסיפור העתיק על 'הגל שאוכל אנשים' ואמרו זה לזה שהנה הוא בא שוב. עד שהספיק המדע לטכס עצה ולהסביר את הארועים, הם נמלטו מהים אל החוף, אל הרמות, או צללו למעמקי הים ושרדו גם שם" [עמ' 298].<br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-1468667772871784395?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-4960800105228630622009-12-31T08:42:00.000-08:002009-12-31T08:45:52.508-08:00חשיבה ביקורתית ראויה לשמה [כלומר היסטורית]<p>אז מה זו חשיבה ביקורתית נכונה – 21 תשובות בארבעה פרקים<br /><br />א. דרישות קדם:<br /><br />1. שכל ישר [ע"ע 'זן אומנות אחזקת האופנוע'. וגם: אי ידיעת גובהי אין פירושה שאין לי גובה]<br />2. נטייה מבורכת וטבעית להכללה [כן, להכללה. אין כמו הכללות כדי להתחיל לחשוב נכון]<br />3. יכולת טעונת טיפוח לעשות הבחנות [כי הכללות הן רק התחלה]<br />4. יכולת להציע השקפת עולם מגובשת [חייבת להיות ארבע-ממדית]<br />5. יכולת להעמיד את השקפת העולם למבחן המציאות [מטרד ידוע ולכן יש הכופרים בעצם קיומה]<br />6. זהירות מהנטייה לברוח מכל זה לחופי המבטחים המדומים של נאורות-מזוייפת ['שלום עכשיו']<br /><br />ב. אבל!!<br /><br />1. כל זה לא מחייב היסטוריה בכלל והיסטוריוגרפיה בפרט.<br />2. אלא שבפועל החשיבה האנושית נשענת על רצפי-זמן.<br />3. רצף הזמן הטרום-מודרני היה 'זכרוניסטי' במהותו.<br />4. רצף הזמן המודרני הוא משולב וכאוטי.<br />5. ומכאן שאי אפשר בלי היסטוריה ראויה לשמה.<br />6. תפקיד ההיסטוריוגרפיה להציע דרכים לייצוב הכאוס התודעתי.<br /><br />ג. אז איך היא נראית?<br /><br />1. היא תוצר מחקרי המבוסס על סינטזה כתובה היטב ונגישה לביקורת של אנליזה מדוקדקת.<br />2. האנליזה מתמקדת בנושא קונקרטי חד פעמי [גם אם דומה באופיו למליון מקרים אחרים]<br />3. הסינטזה נובעת מהמאמץ להבין את האנליזה בתוך הקשר רלבנטי באופן מדעי-ביקורתי.<br /><br />ד. עוד כמה הערות צורניות:<br /><br />1. מקורות משניים באים קודם [הקונטקסט]<br />2. מקורות ראשוניים באים אחר כך [הטקסט]<br />3. החלוקה לתקופות ולתקופות משנה אינה מוחלטת אך היא בהחלט מנומקת<br />4. את המתעניין האמיתי נמצא במצב קריאה חלק גדול מחייו הבוגרים<br />5. המתעניין האמיתי לא יסתפק לא בסרט, לא בטי-שרט ולא בכריכה האחורית<br />6. למתעניין האמיתי יש כאב ראש תמידי. ואין לו יותר מדי חברים.<br /></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-496080010522863062?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-44200127059133773052009-12-30T03:01:00.000-08:002009-12-30T03:11:56.606-08:0014 הערות על היסטוריוגרפיה ראויה לשמה<ol><li>טענת היסוד: ההיסטוריוגרפיה מתחילה להתפתח במקביל להתפוררותה של החברה המסורתית. היסטוריוגרפיה היא סוג, עוד סוג, של מפת משמעות.<br /></li><li>אמנם מדובר במפת משמעות מורכבת מאין כמוה, מה שמסביר את הפופולריות הנמוכה שלה בלשון המעטה, אך למפת המשמעות הזו יתרונות ויכולות עדיפות במאמץ שלנו לתיקון החברה.<br /></li><li>היסטוריוגרפיה מודרנית היא: תוצר מחקרי המבוסס על אנליזה ועל סינטזה [עדיפות לאנליזה]; על התמקדות בנושא קונקרטי חד פעמי [גם אם דומה באופיו למליון מקרים אחרים]; על מאמץ להבינו בתוך הקשר רלבנטי באופן מדעי-ביקורתי. על התוצר הזה להיות כתוב כך שהוא יהיה נגיש לביקורת של כל המעונין.<br /></li><li>את הפרדיגמה ההיסטוריוגרפית – 'חקר העבר באופן מדעי, תוך מחוייבות עיקשת לעובדות הנוגעות למקום מסויים, לזמן מסויים, ולנושא מסויים' – יש להנגיד ל'פרדיגמת הזיכרון'.<br /></li><li>'פרדיגמת הזכרון' מעונינת בסינטזה שהיא בדרך כלל מוכתבת מראש ["עם נבחר" למשל], ומכאן שזמן מסוים, מקום מסויים ונושא מסויים לא מענינים אותה, באשר היא נעה ביחידות זמן רחבות. במקרה היהודי חטיבות הזמן הללו הן 'בריאה, בחירה, מתן תורה, ארץ מובטחת, קלקול, גלות, ימות משיח, גאולה'. הפרדיגמה 'הזיכרוניסטית' איננה נרתעת מאנאכרוניזם [אי-זמניות בתרגום חופשי], כפי שניתן ללמוד מדוגמאות רבות [למשל: האגדה על משה העולה למרום ומתגלגל בשל סקרנותו לבית המדרש של רבי עקיבא ולמרות שהוא [משה] לא מבין כלום רבי עקיבא נשען עליו בפסיקתו ההילכתית ['הלכה למשה בסיני']. ביטוי מובהק לניגוד בין הפרדיגמות מספק לנו הרמב"ם שראה את ההיסטוריה, במובן של רישום כרוניקות מהסוג של מה קרה לאיזה מלך מתי ואיפה, כביזבוז זמן של טיפשים.<br /></li><li>על מנת להבין את כל האמור [הניגוד בין הפרדיגמות כמו גם את הטענה שההיסטוריוגרפיה המודרנית נוצרה כאחת התגובות להתפוררות הסדר הטרום-מודרני], יש להסביר בקצרה [ובשטחיות מסויימת] את ההבדל בין המצב המסורתי [הטרום-מודרני] למצב העכשווי [המודרני או הפוסט-מודרני]. ההבדל עולה מהשוואה בין שני המצבים על פי ארבעה תחומים: כלכלה, תרבות, פוליטיקה וחברה. ארבעה תחומים אלו מקיימים ביניהם את הזיקות החיוניות להבנת התהליך ההיסטורי.</li><li>במושג 'חברה' הכוונה לכל מה שמתקיים בזיקות בין יחיד לציבור, בין פרט לכלל, וכד'; המושג 'תרבות' מתייחס לכל מה שיש בין מחשבות לבין ייצוגן; 'כלכלה' היא פעילות אנושית המתקיימת במרחב שבין ייצור לבין צריכה ;'פוליטיקה' היא תחום העיסוק האנושי המייצר כוח ומחלק אותו.<br /></li><li>לפני ההשוואה בין שני המצבים האנושיים [הטרום-מודרני והמודרני], על פי ארבעת התחומים, חשוב לזכור כי לא רק שמדובר בתהליך היסטורי סבוך, אלא שאפשרויותיו והתממשותו בפועל אינן אחידות. כך, יש אלפי דרכים לבטא מודרניות, משלילתה האלימה והמוחלטת [אל קעידה למשל] ועד להתמסרות מוחלטת לקרנבל אפשרויותיה [פוסט מודרניזם ניהיליסטי כדוגמא]. רוב האפשרויות הן לא כאן ולא כאן, אבל חשוב להכיר את הקצוות<br /></li><li>באשר לחברה: ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין חברה סגורה לחברה פתוחה. בעולם המסורתי שהיה ואיננו עוד, המוצא קבע במידה כמעט מוחלטת את המקום החברתי, את התפקיד החברתי ואת הזהות. בעולם המודרני הכל פתוח למשא ומתן, לחינוך, למניפולציה, לעיצוב ולפוליטיקה, ובכל מקרה גם אנשים המשתייכים לאותה קבוצה חברתית [חרדים בבני ברק או חברי קבוץ למשל] יכולים להבין את מעשיהם ואת מקומם החברתי באופן שונה ומשתנה.<br /></li><li>באשר לתרבות: ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין תרבות קדושה לתרבות חופשית. התרבות הטרום-מודרנית, מאורגנת על פי עקרונות של קדושה, ולכן היא בנויה היררכית ומבחינה עקרונית בין חומר קריאה אסור לחומר מותר וגם קובעת דרכים חד משמעיות [גם אם רוויות ויכוח ביניהן] להבנתו; בניגוד גמור לכך, התרבות החופשית כשמה כן היא, מאפשרת הכל, ומותירה את האדם או קבוצות אנוש בפני חובת הרפלקטיביות הבלתי פוסקת.<br /></li><li>באשר לכלכלה: מושגי היסוד שלה [יצור וצריכה], נכונים גם לכלכלת האדם הקדמון וגם לכלכלת קליפורניה למשל ברגע זה, והם משמשים להשוואה בין שני המצבים ההיסטוריים באופן הבא: בכלכלה הטבעית המרחק בין ייצור לצריכה כמעט ולא קיים. רוב האנשים מייצרים את מה שהם צורכים וצורכים את מה שהם מייצרים. היפוכו של דבר בכלכלת שוק, שם הזיקה בין ייצור לצריכה רופפת. 'השוק' על מנגנוניו השונים הוא הוא שחוצץ בין ייצור לצריכה. כך נסביר באופן מהותי – להבדיל מתלונה מוסרית שמקורה ביצירה ספרותית – את הסיבות לקיומם של 'עלובי החיים' לצד עשירים המשתכרים בכל שעה 10,000 ₪.<br /></li><li>בענין המדינה, ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין פוליטיקה ביזורית לריכוזית. מנקודת מבט זו טובה ומדוייקת הגדרתו של מכס ובר [1864-1920] את המדינה המודרנית 'כארגון המחזיק בידו את המונופול על האלימות'. היפוכו של דבר התקיים בעולם הפיאודלי, הקורופורטיבי, שם הכוח היה מבוזר בהגדרה.<br /></li><li>בהנחה שהשוואה בסיסית זו סבירה, הרי שהגיון צמיחתה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית נעוץ במורכבותו של המצב החדש, המודרני. ארבעת הפרמטרים הנזכרים יצרו צורך בסוג התבוננות-חותרת-להבנה המסוגלת להתמודד עם המורכבות. לסוג ההתבוננות הזה קוראים 'מדע', ואכן ההיסטוריוגרפיה היא עוד ענף מדעי אחד מני רבים. וממילא, אותו מדע בענפיו האחרים [כגון פיזיקה, כימיה, גאוגרפיה, כלכלה וכו'] – הוא אחד ממנועי השינוי המרכזיים שחוללו – וממשיכים לחולל – את המצב ההיסטורי החדש.<br /></li><li>עולה מכך שהיסטוריוגרפיה מדעית-ביקורתית היא גם הכלי להבין את העולם החדש כמו שהיא עוד אחד ממרכיביו. ומכאן ברורה הבעייתיות: ההיסטוריון – בשונה מהביולוג – הוא גם מנהל המעבדה וגם עכבר המעבדה. אצל הביולוג או הכימאי אין את הבעיה הספציפית הזו. מכאן מסתברת גם הבריחה מההיסטוריוגרפיה: המורכבות הזו אינה עולה בקנה אחד עם תרבות 'שרות הלקוחות' ו'תרבות האינסטנט' שאנו חיים בה.</li></ol><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-4420012705913377305?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-18966223209341119782009-12-25T05:08:00.000-08:002009-12-25T07:46:12.659-08:00על כבוד עצמי, הגינות, תמורה ותרומה - הערות על השיטה הקבוצית ובכלללפני הרבה מאד שנים, כאשר התנועה הקבוצית רק החלה להתמודד עם מה שכונה לימים 'המשבר', שמעתי איש קבוץ ותיק אחד, מסביר את היחס בין תמורה לבין תרומה.<br /><br />הימים יש להסביר למי שאינו מכיר או אינו זוכר, היו הימים בהם התנועה הקבוצית דנה בקשר בין תרומה לתמורה, ובין שתי אלו לבין ההנעה - או המוטיבציה - לעבודה. כי זאת יש לדעת, שבחברה מודרנית כמו זו הקבוצית, המנסה מצד אחד לחיות על בסיס עבודת חבריה ומצד שני לחלק את העושר הנצבר באופן שוויוני, הלכה והתפתחתה תופעה שכונתה בשם 'פרזיטיות'.<br /><br />'הפרזיטיות', פשוט כמשמעו, היה הכינוי לאנשים, חברי קבוץ, אשר או שאינם עובדים כלל [יושבים בבית] או שרק הולכים לעבודה [כלומר לא עושים בעבודה כלום]. התיזה הרווחת היתה [ועודנה] שבהעדר תמריץ לעבודה, ובהנתן שיטה המבטיחה את רוב צרכיו האקוטיים של החבר - מזון, דיור, בריאות, חינוך, נופש, תחבורה, בטחון וכן הלאה - התפוקה הקיבוצית תלך ותפחת.<br /><br />'תלך ותפחת', כי אם בדור הראשון התאפיינה חצרו של קבוץ בלכידות חברתית גבוהה - כזו שנשענה קודם כל על חד-דוריות, חד-תרבותיות, אי-הוריות ואולטרא-ציונות - דבר שהבטיח הנעה לעבודה ונטייה לצבירת רכוש, הנה ככל שהתקדם הזמן, כך הלכה הנוסחה הזו והיטשטשה. או אז, במצב של לכידות חברתית הולכת ופוחתת - וזו נשענה על רב-דוריות, רב-תרבותיות, רב-הוריות ופסיבדו-ציונות - הנטייה לצבירת עושר נשחקה. לא רק שפחות חברים רצו לעבוד, אלא שכל החברים רצו להגדיל את נכסיהם בעולם הצרכני הזה, כאן ועכשיו וכמה שיותר.<br /><br />ובכן, כל כמה שהתיזה הזו יפה, אלגנטית ואף משכנעת, למיטב ידיעתי היא אף פעם לא עמדה למבחן הביקורת. 'ההוכחות' כביכול שיש ב'משבר הקבוצים' כדי ללמד הן על הנטייה הפרזיטית והן על התגברות הצרכנות כשני גורמים שפעלו כאותם מלחציים לריסוקו של הרעיון הקבוצי, אינן הוכחות כי אם עובדות. ועובדות ניתן הרי לפרש בדרכים שונות, זאת אם שואלים שאלות אחרות ובעיקר אם משבצים אותן בהקשר הנכון.<br /><br />כך, את 'הפרזיטיות' הקבוצית יש להשוות למשל למצב בעולם 'האמיתי'. השאלה פשוטה והיא כמעט רטורית, במובן הפשוט שהתשובה עליה ידועה מראש: מה שיעורם של אנשים בעולם 'האמיתי', החוץ-קבוצי, שחיים, ואפילו חיים טוב, בלי לעבוד? אכן כן, המספר לא ידוע לי אבל ידוע לי כפי שידוע לכל אחד אחר שהוא רחוק מאד מאפס. גם בלי לספור חרדים ואנרכיסטים, ניתן לשער שאחוז 'הפרזיטים' בחברה המודרנית אינו פחות מעשר, וההסבר לכך פשוט: 'המכונה' המודרנית כל כך משוכללת עד כדי כך שהיא מייצרת כל כך הרבה עודפים שמסוגלים לספק צרכים של חלק ניכר מהאוכלוסיה. אדרבא, הנתון הזה רק יגדל אם נכניס לתוכו מרכיבים בחברה הכללית שעסוקים במשהו אך שתרומתם למאמץ היצור שואפת לאפס [כדורגלנים למשל, או היסטוריונים].<br /><br />באשר לצד הצריכה, כלומר 'הנהנתנות' שפשטה בקבוץ כהסבר ל'כשלונו', ובכן כאן ההשוואה קלה בהרבה ואת כל הנתונים ניתן למצוא באתר של הלמ"ס. השאלה פשוטה: האם יש הבדל מהותי בין תכולת חפציו הפרטיים של חבר הקבוץ הממוצע מזה של עמיתו בעולם 'האמיתי'? האם המקרר שלו גדול יותר? הטלוויזיה צבעונית יותר? מספר גלגלי אופני ילדו מרובים משתיים? האם הוא נוסע יותר לחו"ל? האם הוא מחזיק רולס-רויס בחניה? האם הוא נהנה מיותר שנות השכלה? האם הכנסתו הפנויה גדולה יותר מאשר עמיתו איש העשירון השביעי? בוודאי שלא. אדרבא, קרוב לוודאי שרמת הצריכה הפרטית של חבר הקבוץ נמוכה מזו של עמיתו בעולם 'האמיתי'. תעיד על כך העובדה שבעוד שזה יחזיק למשל במכונית וחצי, הנה עמיתו הקבוצניק יחזיק לכל היותר רבע מכונית, אשר תשמש אותו בדיוק לאותן מטרות של התפרנסות ובילוי. הכיצד זה יתכן? פשוט, מעצם העובדה שחבר הקבוץ מתחלק במכונית עם שותפיו, בעוד שעמיתו הלא-קבוצי עושה שימוש חלקי בלבד, כלומר לא יעיל בהגדרה, מעצם העובדה שמכוניתו מוגדרת כ'פרטית'. לא במקרה הולכת ומתרחבת בעולם הגדול, כולל בתל אביב, התופעה של השכרת רכב לפרקי זמן קצרים, והרי זה בדיוק מה שעושה חבר הקבוץ, גם אם הוא לא מכנה זאת ככה, וגם אם לצערו של החבר הממוצע, העובדה שאין לו 'רכב פרטי' מעידה על 'הפרימיטיביות' של שיטת חייו שאבד עליה הכלח כביכול.<br /><br />ולכן, ענין התרומה והתמורה לא נפתר לצערנו בדרך הפשטנית המחברת הנעה [מוטיבציה] לפרזיטיות, ואת זו כהסבר ל'משבר הקבוצי'. עם זאת, שאלת התמורה והתרומה לא נעלמת בשל הסברים גרועים לשאלה טובה. כי הרי מדובר בשאלה טובה. וכאן אני חוזר לאותו חבר קבוץ ותיק, שלפני כ-25 שנה העיר את עיני ונעץ בי את אחד מיתדות התודעה שלי המלווים אותי מאז ועד ליום הזה, והמשמשים אותי כנקודת יחוס מעולה הן להבנת המצב הקבוצי והן לזה המודרני-הכללי [כי דבר חשוב מאד לזוכרו הוא שהקבוץ הוא קודם כל תופעה מודרנית שאין - ולא יכול היה להיות - לה אח ורע בעולם הקדם-תעשייתי והטרום-דמוקרטי שקדם לעולמנו המוכר].<br /><br />אז מה אמר אותו חבר קבוץ? שתמיד, אבל תמיד, יש, ותמיד יהיה, קשר בין תמורה לתרומה. לימים למדתי לנסח טענות דיאלקטיות מסוג זה באופן הבא: השאלה היא לא 'האם' קשר בין תמורה לתרומה, אלא איך.<br /><br />בנקודה זו יש להבהיר ענין מהותי אחד, שאולי עולה כמובן מאליו מהדיון עד כה ואולי לא. גם אותו חבר אלמוני [השם שמור במערכת] וגם אני אחזנו אז ואנו ממשיכים לאחוז בגישה האומרת שהדרך הנכונה והמוסרית ביותר לנהל חיים מודרניים היא על בסיס עקרון שוויון ערך העבודה, עקרון שהוא נגזרת ישירה ואופרטיבית מעקרון שוויון ערך האדם. על פי עקרון זה, הואיל ואין דרך לדעת כמה תרם אדם מסוים לחברה בה הוא חי, כלומר אי אפשר לעשות את מאזן הרווח הכלכלי שהותיר אחריו בכל נקודת זמן, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כאותה שורה מפורסמת משל ברכט, כי 'הכל שייך לכל'. מארקס ניסח זאת אפילו טוב ומרחיק לכת יותר, הן ברמה המוסרית והן בזו המדינית [מלשון מדיניות שיש לנקוט]: 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו'. ודוקו!! אין פירושו של 'הכל שייך לכל' משום ביטוי נרדף למיטת סדום של שוויון מכאני מהסוג שנהג בחלק מהקבוצים חלק מהזמן. לא. העקרון הזה אומר בסך הכל את מה שהוא אומר: שכל בני האדם באשר הם שותפים באופן כזה או אחר למעשה היצירה האנושי ולכן כל מעשה היצירה האנושי שייך לכל בני האדם. ועל השאלה כיצד מחלקים את העושר האנושי נחלקות הדרכים המדיניות, מפשיזם ואנרכיזם כדרכים מעוותות ומסוכנות [האחת כבר הוכיחה את עצמה ככזו והשניה לשמחתנו עוד לא קבלה את ההזדמנות], ועד ליברליזם לסוגיו, סוציאליזם לסוגיו, סוציאל-דמוקרטיה לסוגיה והרעיון הקבוצי [שהוא שילוב של ליברליזם, סוציאליזם וסוציאל-דמוקרטיה, עם מרכיב השתתפותי – לפחות על הנייר – חזק מאד].<br /><br />ובכן, למה התכוון אותו חבר קבוץ אלמוני בדבריו אודות הקשר ההכרחי בין תמורה לתרומה, כשלכל ידוע שעקרון זה הוא הוא הקפיטליזם בהתגלמותו, ושבכל אופן הוא עומד בניגוד גמור, לכאורה בכל אופן, לעקרון שוויון ערך העבודה? הוא התכוון בפשטות לדבר הבא: אדם, חבר קבוץ למשל, לא מסוגל, לא רוצה ולא צריך לרצות לבטל את רצונו בתמורה על מאמץ. השאלה היא האם במושג 'תמורה' יש לראות מלה נרדפת ל'כסף' או לכל דרך אחרת של אפשרויות לצרוך ולפעול ב'שוק החופשי' של השרותים והחפצים. תשובתו של אותו חבר אלמוני, והיא גם התשובה שלי, היא "לא" בלמד-אלף-רבתי. תמורה היא גם 'כסף', אבל לא רק. ובעולם מתוקן, היא פחות ופחות 'כסף', ובעולם אוטופי היא בכלל לא.<br /><br />ועד שאנו מגיעים לעולם האוטופי - ואף פעם לא מיותר לומר שאנו לא מגיעים אליו אף פעם כי עצם מהותו של העולם האוטופי הוא אי-קיומו בעולם האמיתי – אין אלא לתחום את הדיון לעולם האמיתי. ומכאן שיש לומר דברים ברורים, כלומר אופרטיביים, באשר להשלכות המתבקשות מהגדרת התמורה כמימד חיוני, אקוטי, בלתי ניתן למחיקה, מחייו של האדם בכלל ושל חבר הקבוץ בתוך כך, ואולי בפרט [כי הוא חי בחברה המתכוונת להשיג הישגים פרוגרסיביים עוד יותר ביחס לחברה הפרוגרסיבית, כלומר המודרנית, המתועשת והדמוקרטית, ממנה יצא להרפתקה המסויימת שלו].<br /><br />והתשובה מצויה בכותרת. קרי, אדם בכלל, וחבר קבוץ בפרט, מצפה לתמורה הן במימד הרווח של 'כסף' ושווה ערך ל'כסף', והן במימד המהותי יותר, האינטימי [שלו עם עצמו], זה העובר באזורים הלא מוגדרים במדוייק אך הקיימים בכל זאת של הכבוד העצמי וההגינות.<br /><br />רוצה לומר, שקבוץ אשר מוותר על תשובות ברורות בשדה ההגינות והכבוד העצמי כביטויים מוחשיים של תמורה, ובמקום זאת מסתפק במאמץ ראוי להערכה אך חלקי בכל זאת, של הסדרים בתחומי התמורה 'הכספית', חותר תחת עצם קיומו. כיצד? כי על כל ויתור בתחומי ההגינות והכבוד העצמי, הוא מנסה לשלם במטבע של 'כסף'. בכך הוא גם מעצים את המימד הלא-קבוצי ['הקפיטליסטי'] של הוויתו, ובו זמנית הוא מגדיל את הפער החברתי הקיים ממילא בחברה רב-דורית והטרוגנית מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת כמו קבוץ. במונחים של כדורסל, התחמקות מהתמודדות עם תמורה במישור של תחושת ההגינות והכבוד העצמי, היא סל של 6 נקודות: שומרי החומות הרואים בהסדרים הכספיים השוויוניים את חזות הכל, יוצאים לעת משבר להתקפה מתפרצת. את הכדור שלא הצליחו להשחיל מחוץ לקשת לקחו אויביו הפנימיים של הקבוץ וקלעו מצידם שלשה. ומינוס-שלוש-ועוד-שלוש שווה שש.<br /><br />'שומרי חומות' יש מכל הסוגים וכל המינים. הגדרה רחבה מספיק אך מחוייבת מספיק לעצם מהותם תהיה זו: אנשים הנתפסים למימד חיים אחד והופכים אותו לחזות הכל. והרי החיים האנושיים מורכבים ומלאי הפתעות, ואת האמת המוכרת הזו אין להותיר ליוצרי סרטים וסופרים בלבד, אלא יש לשלב את הנגזר ממנה בתוך המאמץ האנושי, בעיקר במקומות - כמו הקבוץ - בהם הכוונה לארגן את החברה האנושית באופן הגון והומניסטי יותר, מוצהרת.<br /><br />ומכאן שאויביו הפנימיים של הקבוץ עלולים להיות בעלי עמדות ערכיות מנוגדות. אין הבדל עקרוני בין שומר חומות העסוק מבוקר עד ערב ברדיפת 'פרזיטים' לבין שומר חומות העסוק מבוקר עד ערב בפיקוח ובתיקנון תקציבי-שיתופי כך ש'כולם' יקבלו 'בדיוק אותו הדבר'. הסוג הראשון של שומרי חומות רוכב על תחושת עליונות לפיה 'הוא בנה את הקבוץ' בזמן שאחרים 'לא עשו כלום', בעוד שהסוג השני יגרר על כורחו לעמדה של 'טוב לי כשרע לך'.<br /><br />ועדיין יש להצביע על תחומים מרכזיים של שני סוגי התמורה. הסוג הראשון, 'הכספי', ברור. תמורה 'כספית' היא בתחומי הקיום הבסיסיים המוסכמים. ז'בוטינסקי אפילו הבין זאת בשיא תפארתה של המחשבה הליברלית. לא פלא שהוא, אויב מוצהר של הסוציאליזם אך אדם נבון והגון, ידע כי ללא "חמישה ממין" [מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש] אין ולא תתכן חברה אנושית הוגנת.<br /><br />ולפני שנעבור לסוג השני, העוסק בכבוד עצמי ובהגינות, יש להבהיר ענין שכבר הובהר, אך אולי באופן לא מספיק ברור. לכאורה אינני אומר מאומה על צד התרומה. ובכן, מהדיון על 'הפרזיטים' המציפים לכאורה את הקבוץ ומסבירים את כל פגעיו, חולשותיו ומשבריו, ניתן היה להבין, ובצדק, שאני שייך לאלו הדוחים על הסף את המושג הזה כמסביר ענין כלשהוא לא בחצרו של קבוץ ולא בעולם הרחב. למען הסר ספק, אומר זאת באופן חיובי: רוב אם לא כל בני האדם מוכנים ומסוגלים להשקיע מאמץ יצרני. על השאלות איך הם עושים זאת, למה, לטובת מי או לטובת מה, יש לענות בהזדמנות אחרת. אבל ההנחה כאילו 'כסף' הוא המניע הראשי למוטיבציה לעבודה היא חסרת שחר כשם שהיא לא מוסרית. היא מצטלמת יפה לאור רגליה הנעימות למראה של לייזה מינלי בסרט 'קברט', והיא בהחלט שימשה כרקע יפה לשיר ידוע של הפינק פלויד, אבל זהו ערכה וזה מקומה ולא יותר מזה. זוהי הנחה חסרת שחר כי 'אפילו' בארה"ב הוכיחו אינספור מחקרים כי 'כסף' עומד לכל היותר במקום החמישי ברשימת הסיבות הגורמות לאדם מסוים לבחור בעבודה כזו ולא באחרת. זוהי הנחה לא מוסרית מכיוון שהיא מסיטה את תשומת לב המתבונן מהדברים האמיתיים הקשורים ב'כסף', כמו היכן הוא מיוצר, מי שולט בו, מה תפקידו הפוליטי, מה האפשרויות החברתיות הגלומות בו, ועוד.<br /><br />ובכן, מה היא תמורה קבוצית בתחום הכבוד העצמי וההגינות? ברור לגמרי שהתשובה איננה 'מדידה' וטוב שכך. אלא שגם מה שאינו מדיד בהחלט קיים, והדברים ידועים. על מנת להציע תשובה מקיפה על השאלה המוזנחת הזו, יש להודות קודם כל שהיא מוזנחת. הקבוץ השקיע בשלושים השנים האחרונות מאמץ אדיר בתחום 'הכספי'. הן אגב 'המשבר' הכלכלי שכפו עליו בכוח פוליטי [והרי 'המשבר' לא היה ולא נברא וגם כאן הדברים ידועים למי שמתאמץ להכירם כהווייתם], והן במסגרת מאבק האיתנים בין 'מפריטים' [הקרויים בטעות 'מחדשים'] לבין 'שיתופיים' [שכינויים המדוייק יותר אמור להיות 'שוויוניים']. ולכן, רק מאמץ חברתי מקיף של שיחה חברית נוקבת ולא פשוטה בשאלת התמורה מהסוג הנדון כאן [הגינות וכבוד עצמי], יצליח להניב תשובה רצינית ומניחה את הדעת.<br /><br />עד אז יש לומר כמה דברים ראשוניים בלבד, הנשענים יותר מכל על מחשבה אינטואיטיבית, או על שכל ישר. ומה אומר השכל הישר? שכבוד עצמי והגינות הם הנכסים החשובים ביותר לאדם, לכל אדם, לפעמים לפני מה שמתבקש מ'פירמידת הצרכים של מאסלו'. זו כידוע לימדה אותנו שקודם אנו זקוקים ללחם ורק אחר כך לתרבות. ובכן, המציאות האנושית לימדה אותנו שכל כמה שמאסלו תרם תרומה גדולה להבנה העצמית של האדם המודרני, הוא לא תמיד צדק. לעתים אנשים מוכנים לוותר על יתרונות כלכליים לטובת תרבות, או על נכסים תמורת אהבה. וטוב שכך. כך או אחרת, בין אם מדובר בפירמידה הפוכה ובין – כפי שסביר יותר להניח – מדובר בפירמידה משוכללת, לא היררכית אלא כזו המשלבת בין מימדיה, הרי שסביר יהיה לטעון שגם בתחום ההגינות והכבוד העצמי יש היררכיה מסויימת.<br /><br />ברור לחלוטין שלכל אדם יהיה חשוב יותר לראות את בנו מצליח בחייו מאשר לראות את נבחרת הכדורגל של מדינתו מתקדמת בשלבי הגביע העולמי. המשותף לשני אלו הוא היותם דוגמאות לכבוד עצמי שאין להם ולא כלום עם התמורה הכלכלית. על פי קו ההגיון הזה מותר לקבוע במידה גבוהה של שכנוע, שיכולתו של אדם לסייע לצאצאיו 'לעמוד על רגליהם' היא ביטוי חזק לתחושת הכבוד העצמי שלו. לאורך חיי היצירה שלו, כמעט כל אדם יפנה את תשומת ליבו לחלוקה סבירה של העושר הנצבר, בין הצרכים המיידיים לבין הצרכים ארוכי הטווח, בין ענינים של יסוד לבין מותרות, בין היענות לצרכים של קרובים לבין כאלו של רחוקים. אמנם אין דרך לקבוע מראש מה המידה המדוייקת של חלוקת העושר הנצבר בין כל אלו. אמנם ניתן להשיג מידע שהצטבר בעשרות שנות מחקר סוציולוגי ולקבל מושג על החלוקה הזו, כפי שבאה לידי ביטוי מצרפי בתקופה מסויימת ובמדינה מסויימת. אבל בכל מקרה יהיה זה האדם היחיד שיכריע בכל נקודת זמן מה מבחינתו עדיף על מה. ובמקרה שהאדם הזה בחר לחיות בשיתוף עם יחידים אחרים, לא תהיה לו ברירה אלא להפגיש את רצונו להכריע כך, עם רצונם של שותפיו להכריע אחרת. מדבר אחד לא יוכלו להתחמק לא הוא ולא שותפיו: מעצם הצורך למסד דרך לבירור הרצונות הללו. כי החלופה – להתעלם מהם – מזיקה, לא מוסרית ובסופו של חשבון בלתי אפשרית.<br /><br />בנקודה זו יש להבהיר עוד שני ענינים חשובים. האחד – למרות הקרבה ביניהם, תחושת הגינות וכבוד עצמי הם שני דברים שונים. השני – שלמרות סיווגם כסוג שני של תמורה, גם לכבוד העצמי וגם לתחושת ההגינות יש מימד כלכלי ברור.<br /><br />ההגינות והכבוד העצמי נבדלים ביניהם בשורה של ענינים שמתוכם יש להצביע על מה שנראה כמרכזי: מידת האינטימיות המגדירה כל אחד מהם. הכבוד העצמי הוא בערך 'ציפור הנפש' של האדם. לעתים קשה מאד להבין מדוע נושא מסוים פוגע באדם מסוים באופן קשה כל כך ואילו בזולתו כלל או כמעט לא. ככל שחברה מסויימת – החל ברמת המשפחה וגמור בקהילה קבוצית או אחרת – מסוגלת לקיים דיאלוג פתוח ובטוח, כך ניתן להתקדם בהבנה הזו. אבל ללא כל ספק ההבנה מה גורם לזולתי – או אפילו לעצמי – תחושת פגיעה, או להפך: תחושת מלאות וסיפוק – תמיד תהיה חלקית. ההגינות לעומת זאת תלויה בתחושה אישית הקשורה במעשים של הכלל. של הכלל בכלל ושל הנהגת הכלל בפרט. במקרה הקיבוצי, תחושת חוסר הגינות יכולה להגזר ממציאות מתמשכת של התעלמות שיטתית – או כזו שנראית שיטתית – מעוולות – או ממה שנתפס כעוולות. הדוגמאות לכך מרובות ומוכרות. מפגיעה ברשות הפרט של חבר מסוים על ידי חבר אחר, ועד לאי-התמודדות עם תופעות של התעלמות מכללים. הוגי הדמוקרטיה המפורסמים של המאה ה18 וה19, כמו אלכסיס דה-טוקוויל או אלכנסדר המילטון, חששו מאד – גם תוך כדי כך שהיללו ושיבחו את הדמוקרטיה – מעריצות הרוב. בחצרו של קבוץ התפתחה תופעה שאף אחד מההוגים הגדולים לא העלה כלל על דעתו: עריצות הפרט. עריצות זו מתקיימת כאשר מוסדות הקבוץ אינם רוצים או אינם מסוגלים להעמיד את החבר הגחמן הבודד על מקומו. מחדל זה, בעיקר כאשר הוא מתמשך ומתמשך, יוצר אצל לא מעט חברים תחושה של חוסר הגינות.<br /><br />לבסוף, התמורה הקבוצית במימדי הכבוד העצמי וההגינות, ככל שהם מיוחדים ומסויימים במהותם כחברתיים-אינטימיים, אינם חפים מהיבט כלכלי. לכאורה טענה זו משמיטה את הקרקע מתחת למרביתו של הדיון הזה, ויהיו 'שומרי חומות' – סביר להניח מהצד של 'המפריטים' – שיסיקו ממנה את הטענה הפשטנית האופנתית הנזכרת, "הכל זה כסף". ולא היא. אדרבא. למעשה, אם נבחן את הדברים באופן רציונלי, נגיע למסקנה ההפוכה. הכל זה לא 'כסף', אלא הכל זה 'הכל'. 'הכל' זה חלב למשל, וחלב הוא חלב ולא כסף. או חיטה היא חיטה, ולא כסף. והסדר חברתי-קבוצי במסגרתו מתאפשר להורה לסייע לילדו שאינו חי בקבוץ הוא הסדר חברתי-קבוצי במסגרתו מתאפשר להורה לסייע לילדו שאינו חי בקבוץ. כי זה תנאי חיים מבחינתו. כי זה כבודו העצמי. אבל כשם שלשם ייצור ליטר חלב יש לארגן את העבודה, וכשם שלשם ייצור קילו חיטה יש לארגן את העבודה, כך על מנת לאפשר לחבר קבוץ לחיות בשלום עם תחושת כבודו העצמי יש לארגן את העבודה. ובמציאות המודרנית, 'ארגון העבודה' מחייב שימוש ב'כסף'.<br /><br />רק אדם לא הגון [עקשן, אינטרסנט-צר-אופק או מניפולטור] יגיע מהטענות בפיסקה הקודמת למסקנה כי 'אותו הדבר זה היינו הך'. המסקנה האופרטיבית שלצורך יצור חלב, חיטה או הסכמה חברית יש לעשות שימוש ב'כסף', אין פירושה שהכל הוא 'כסף', אלא ההפך הגמור. ארגון העבודה, שבמישור הבסיסי של הייצור מכונה 'הפעילות הכלכלית', הוא המקבילה של ארגון החברה, שבמישור הגבוה יותר נקרא תרבות. תרבות במובן של ערכים, של תפיסות, של תחושות. העובדה שלכל ערך כזה יש 'תג מחיר' אינה משנה את העובדה שבבסיסו של דבר מדובר במאמץ קולקטיבי לארגן חיים באופן הגון וישר יותר.<br /><br />ויתור על המאמץ הזה לטובת נוסחאות פשוטות – תקנונים מבטיחי מיטת סדום שוויונית כביכול או הפרטה כלכלית בדמותה של דיפרנציאציה בתחום העבודה והפעילות הכלכלית – היא בריחה מהמורכבות האנושית. ובריחה כזו היא ההפך ממוסר, ההפך מיצירה. והקבוץ הרי יצא לדרכו מתוך שאיפה אמיתית ומחוייבת לחיים של מוסר, חיים של יצירה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-1896622320934111978?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-55609108286434595312009-12-08T06:38:00.000-08:002009-12-08T06:40:15.794-08:00על הירוקת ועל ריקבונות אחריםמכיוון שהנושא שוב בכותרות, וטוב שכך, חשבתי לתרום את שלי לדיון.<br /><br />מסתבר שכבר כתבתי על זה רשומה לא רעה בכלל, אם תורשה לי מעט אהבה עצמית.<br /><br />ואם היא מספיק טובה בעיני, לשם מה לכתוב אותה שוב?<br /><br /><a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1372219">הנה היא.</a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-5560910828643459531?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-73411369971700448242009-11-30T10:56:00.000-08:002009-11-30T11:07:25.555-08:00דרך נבונה להבין אנטישמיות [או שנאות-זרים אחרות]<p align="right">הרעיון הוא ליצור מסגרת התייחסות רציונלית לצורך בחינה מדוייקת יותר של תופעת העוינות כלפי יהודים [והוא עשוי להיות מיושם גם למקרים אחרים].</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">נניח שני צירים החוצים זה את זה.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">ציר אחד, אופקי לצורך הנוחות, הוא ציר המחשבות. בקצה אחד שלו, נגיד השמאלי, המחשבות העוינות יהודים הן ספורדיות, לא מגובשות, לא מנומקות. בקצה השני המחשבות הן מסודרות, מגובשות ומנומקות.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">בציר השני, האנכי, מסדרים על פי אותו הגיון את המעשים. בקצה התחתון את המעשים הספורדיים, המקריים, הספונטנים, ובקצה השני את המעשים של המדינה המאורגנת, הרותמת לצורך המעשים האנטי-יהודיים את כל הכלים העומדים לרשותה.</p><p align="right"> </p><p align="right">הצלבת הצירים זה על זה נותנת לנו ארבעה רביעונים. </p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">ברביע התחתון השמאלי יש לנו את כל התופעות הספורדיות והעלובות, הן בצד המחשבה והן בצד המעשה. כלומר 'סתם' שונאי יהודים כי 'יהודים הם רודפי בצע' או 'מסריחים' או כל דבר דומה אחר. המחשבות הללו מתלוות למעשים עלובים כמו טוקבק, צלב קרס על קיר של בית כנסת, או אפילו זריקת אבן על בית יהודי.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">ברביע התחתון הימני אנו מקבלים בעלי מחשבה יותר מסודרת, אנשים בעלי יכולת דיבור ושכנוע, כמו למשל מכחישי השואה המופיעים בטלוויזיה ומפרסמים ספרים מלומדים, או אנשי השמאל החדש ששונא את ישראל בגלל הקשרים שלה לארה"ב או בגלל מדיניותה בשטחים או כל ענין אחר, אבל שהמעשים שלהם ממשיכים להיות באותה רמת ארגון ירודה. כלומר לעומת אנשי הרביע התחתון השמאלי, הם נובחים טוב יותר אבל נושכים, כלומר לא ממש נושכים, באותה מידה.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">הרביע העליון השמאלי הוא מפלטם של אלו שמשתמשים בכלים מאורגנים, עד כדי כלים של המדינה, אך פחות מהם, כגון עיתון, תנועה ומפלגה, כדי לקדם עוינות ספורדית, לא ממש מנומקת, רגשית, כלפי יהודים. זה המקום של הכנסיה הקתולית למשל, או של המלכים בימי הביניים. אולי זה מתאים גם לתאור חלק מהמדינות הערביות המאפשרות את האנטישמיות או האנטי-ישראליות הרווחת בדור האחרון, כלומר לא פועלות נגד כאלו שכותבים מאמרים ומציירים קריקטורות.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">הרביע העליון הימני מאכלס בקצה המרחיק לכת ביותר שלו את המדינה הנאצית. שהרי היא גם התבססה על עוינות כלפי יהודים שנהנתה מאופי 'מדעי' אפילו, תורת הגזע, וגם השתמשה בכל הכוח המדיני שלה כדי לא רק לרדוף יהודים ברמה החברתית תרבותית אלא כדי לפגוע בהם ולבסוף גם להשמידם.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">מטרת התרשים הזה היא כאמור שיפור יכולתנו להבחין בין סוגים של איומים על היהדות בימינו, זאת בניגוד לאלו הגוזרים גזירה שווה בין יריקה על יהודי בניו יורק לבין אושוויץ.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">התרשים הזה גם עשוי לשמש כדי להרגיע את הציבור הישראלי בכל מה שקשור ליחסי יהודים-ערבים במדינה. במונחים של התרשים, כמעט כל היהודים שלא אוהבים ערבים-ישראלים וכמעט כל הערבים-ישראלים שלא ממש אוהבים יהודים-ישראלים, נמצאים במקרה הקיצוני ביותר ברביע הימני התחתון. כלומר נובחים חזק וברור אבל לא ממש נושכים. הוא יכול לשמש גם ככלי להבחין בין ההצהרות של נשיא טורקיה, לבין המעשים בתחום יחסי הסחר, התיירות, המודיעין והאסטרטגיה הצבאית.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">דוגמא הפוכה היא זו של עזמי בשארה, ואכן הוא מצא עצמו מחוץ למדינה. עוד דוגמא היא ראאד סלאח שנמצא כל הזמן תחת מעקב מדינתי צמוד. כך גם המקרה של הטרוריסט היהודי שעבר מדיבורים נגד ערבים למעשים אלימים של ממש. הנה הוא הצליח להיעצר על ידי רשויות המדינה שפועלות, כך מסתבר, על פי העקרון של התרשים הזה. כלומר הן לא עוקבות באותה מידה אחרי כל פרחח של ביתר ירושלים שצועק מוות לערבים, כי הוא לא מהווה לא סכנה ברורה ולא סכנה מיידית לשלום הציבור הערבי.</p><p align="right"> </p><p align="right"> </p><p align="right">ולכל מי שעומד לטעון כנגד תיזה זו, שמה שמתחיל במלים נגמר במעשים, או יפריח שוב את הסיסמא הריקה 'מלים הורגות', אומר לו מראש שני דברים:</p><p align="right"> </p><p align="right">א. זה פשוט לא נכון. מלים לא הורגות. כדורים הורגים, ופצצות, ומכוניות, ורעל ועוד ועוד. מלים לא הורגות.</p><p align="right"> </p><p align="right">ב. אין שום הכרחיות בהפיכתן של מלים ספורדיות למלים מנומקות, או מעשים ספורדיים למעשים מדינתיים. כל מקרה לגופו, וזה כמובן כאב ראש רציני, אבל זה מה יש.</p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-7341136997170044824?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-52604996219975071932009-10-31T01:13:00.000-07:002009-10-31T01:14:18.487-07:00על רצח רבין ומורשתו<div dir="rtl" align="right"><br /><br />השורה התחתונה ברורה או אמורה להיות ברורה מאליה: רבין היה איש פוליטי. הרצח שלו היה רצח פוליטי. ומכאן שכל דיון ברבין, במורשתו של רבין, ברצח רבין ובמורשתו של רצח רבין, חייב להיות פוליטי.<br /><br />אחרת הוא הופך להיות או דביק ['רבין איש כדורי', 'רבין הצלם', 'רבין השתיין', 'רבין שחקן הטניס', 'רבין המחוספס', 'רבין החתיך של הפלמח', 'רבין שיכול היה להיות מהנדס מים'], או תלוש ['רצח רבין' כהזדמנות לעסוק בנשים מוכות, או באלימות בכלל].<br /><br />על מורשתו של רבין הפוליטיקאי, אפשר להביט בשני אופנים – ארוך וקצר - שאינם סותרים זה את זה ושהשני יכול להתפס כחלק מהראשון. האופן האחד – דרכו הפוליטית מהפלמ"ח ועד לראשות הממשלה השניה שלו. האופן השני – רבין ו'הסכמי אוסלו'.<br /><br />אם הולכים בעיקבות המורשת הארוכה, יש להקפיד על ויתור על העקרון היהודי החשוב, אך הדביק במהותו, 'אחרי מות קדושים אמור'. כך, גם אם יש לציין לטובה מהלכים קיינסיאנים שנקטה בהם ממשלת רבין הראשונה [1977-1974], וגם אם באותה רוח יש להעלות על נס את מדיניות ההרחבה בממשלה השניה, הרי אין לשכוח שרבין סלד מסוציאל-דמוקרטיה, העריץ את האמריקניזם, ובסך הכל תפס עצמו יותר כאיש מדינה ובטחון ופחות כבנאי-אומה המוטרד משאלות של פערים חברתיים. ומכאן, שאת כל המעשים הנכונים שעשה רבין או שעשו אנשים אחרים תחת הנהגתו של רבין, יש למקם בהקשר הרחב יותר, הן זה הכלכלי-פוליטי והן זה הבטחוני-מדיני.<br /><br />באשר להקשר הראשון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזמן ממשלתו השניה הואצו תהליכי הפרטה, ששיאם יבוא בהפרטת בנק הפועלים. אין ללמוד מכך שרבין היה קנאי הפרטה כמו נתניהו ושות', אבל יש להסיק מכך שההפרטות לא הטרידו אותו יתר על המידה, מהסיבה הנזכרת לעיל: כמו 'צברים' רבים אחרים בני דורו, הוא לא היה סוציאליסט והוא העריץ את אמריקה.<br /><br />באשר להקשר השני, הרי שהוא חשוב הן לכשעצמו והן כהקשר המגמד את ההקשר הכלכלי-פוליטי. רוצה לומר, שאת רבין יש למדוד בעיקר ביחס לדבר המרכזי שענין אותו: בטחון וקיום מדיני לישראל. מן הבחינה הזו ברור שהסוגיה הכלכלית-פוליטית נתפסה אצלו כמשנית, ובכך אין הוא שונה מכל ראשי הממשלה שניהלו את ישראל מאז מותו של לוי אשכול ב-1969.<br /><br />באשר למורשת רבין הבטחונית-מדינית, דומה שהפרשנות הכרוכה ב'תורת המחנות' היא הפרשנות הסבירה ביותר לדון ב'מאקרו' של המורשת הזו. כך, רבין עומד בצד של אלו בהנהגה הישראלית שראו בשימוש בכוח זכות לגיטימית שיש לנקוט בה זהירות, תוך חתירה מתמדת להסכמי שלום, שהם בסופו של דבר אסטרטגיית העומק הבטחונית המוצלחת ביותר. את מורשת רבין המדינית-בטחונית אי אפשר שלא למקם ביחס לזו של יריבו ושנוא נפשו – עד כדי מבוכה גדולה, ע"ע 'פנקס שרות' – הלא הוא שמעון פרס.<br /><br />בנקודה זו משתלבים שני האופנים הנזכרים, 'הארוך' ו'הקצר'. דווקא שיתוף הפעולה, או מה שנראה כשיתוף פעולה בין פרס לרבין בענין 'הסכמי אוסלו', מחייב עיון מדוקדק יותר בהבדלים בין שני האישים, הבדלים שעשור וחצי קודם לכן – בזמן ממשלת רבין הראשונה – זעקו לשמים.<br /><br />השאלה שיש לשאול פשוטה למדי: מה היו ההבדלים שבתפיסות בין רבין ראש הממשלה לבין פרס שר הבטחון בין השנים 1974-1977, והאם הבדלים עקרוניים אלו פשוט התנדפו להם ב-1992 "כי רק חמור לא משנה את דעתו", או שמא הנסיבות של 1992 הביאו את שתי הדרכים הללו לעימות סמוי יותר או בולט פחות, אך שקיים בכל זאת?<br /><br />אם לתרגם את השאלה הזו לימים ההם [77-74] ולזמן הזה [2009], הרי שמושאי ההשוואה בוודאי שינו את שמם, אבל המהות שלהם נותרה בעינה: באמצע שנות ה-70' השאלה היתה האם – כשיטתו של פרס- יש לראות באש"פ את 'נציגו היחיד והמוכר של העם הפלסטיני', או שמא – כשיטתטו של רבין - יש לחתור לטפח מנהיגות מתונה בקרב הפלסטינים תוך שמירה קפדנית על 'האופציה הירדנית'?<br /><br />ב-2009 יש להחליף את האותיות 'אש"פ' באותיות 'חמא"ס', ורק להצטער על כך שירדן, לפחות במישור הרשמי, ויתרה כבר לפני 20 שנה על תביעותיה לגבי השטחים. כך או אחרת, השאלה המדינית-בטחונית פשוטה בתכלית: האם יש לקיים מו"מ עם כל אויב, בכל תנאי ובכל מחיר. רבין ללא ספק היה אומר 'לא'. את תשובתו של 'השמאל' מהסוג שמייצג כולנו מכירים. ולסיכום סעיף זה: מורשת אוסלו הרי עומדת מבחינה כרונולוגית באמצע בין שנות השבעים לבין ימינו. 'יום רבין' הוא הזדמנות מעולה לדון בחשיבות השלום, אפשרויותיו ומגבלותיו.<br /><br />עד כאן כמה הערות אודות 'מורשת רבין'.<br /><br />ומכאן כמה הערות אודות 'מורשת רצח רבין'.<br /><br />הרצח היה פוליטי. הואיל וכל רצח הוא מעשה של אלימות, והואיל ובעניני אלימות מבלבלים כאן את המוח מהבוקר עד הערב 365\24\60 בערך, הרי שכל מי שמדבר ביום רבין על 'אלימות' גרידא, הוא או טיפש או מתחמק מהעיקר. הואיל ואת מה שהיה לאינשטיין לומר על הטיפשות כבר אמרנו לא פעם, אני משאיר את ההחלטה בידי הקורא באשר לשאלה האם מדובר כאן בהתחמקות מודעת או בטיפשות.<br /><br />כך או אחרת, הרצח כאמור היה פוליטי ולכן ביום רבין יש לדון בפוליטיקה של הרצח. כפי שאמר קרל פון קלאוזביץ, 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים', כך גם הרצח הפוליטי. במלים אחרות, לגבי הרוצח – ובהחלט מותר ואף חשוב לציין את שמו ולדון בביוגרפיה הרוחנית והחברתית שלו! – יש לשאול מה הוא רצה להשיג.<br /><br />שיגאל עמיר הפיל ממשלה בישראל, את זה כבר כולם הבינו. מה שאנשים פחות מבינים, או לא רוצים להבין, הוא שני דברים נוספים לפחות: האחד 'פוליטי' והשני 'אידיאולוגי'.<br /><br />הפוליטי – שיגאל עמיר הרגיש עצמו חלק ממחנה פוליטי שלם, זה המתנאה להוותי בשם המפורש 'המחנה הלאומי' [והרי אני ציוני-סוציאליסט אני הוא הוא המחנה הלאומי!!]. 'המחנה הלאומי' בראשותו של ביבי נתניהו, סיפק ליגאל עמיר את רוח הגב הדרושה כל כך לשם ביצוע מעשה אלימות כלשהוא. את העובדה הזו אי אפשר להסתיר ואסור להסתיר. אסור מאידך גיסא לבטל את על הסף את האפשרות שחלקים, אפילו גדולים, במה שמתכנה על ידי עצמו 'המחנה הלאומי' למד משהו מאז 1995, ושלכן אסור להניח שכל מי שחובש כיפה סרוגה או לובש טי-שרט של בית"ר, ממשיך לחשוב כמו נתניהו ב-1995. כי כאמור, "רק חמור לא משנה את דעתו", או ביהודית: 'עוזב ומודה ירוחם'. אבל החזרה הפוליטית הזו בתשובה, ההלקאה העצמית הזו על חטא – וכל מי שחטא ב-1995 טוב יעשה אם ילקה עצמו כאותם שיעים עד זוב דם וכל המרבה הרי זה משובח – לא יכולה להסיר את הכתם מעל 'המחנה הלאומי', הכתם של 1995.<br /><br />אחזור על כל מה שטענתי בפיסקה הקודמת בקיצור נמרץ: מקום מרכזי בדיון במורשת רצח רבין חייבת לתפוס העובדה שמחנה פוליטי שלם דחף רוצח פוטנציאלי לרצח פוליטי. אבל הדיון הזה חייב להתקיים תחת המחשבה שסביר מאד להניח שחלקים נכבדים במחנה הפוליטי הזה הבינו את טעותם.<br /><br />באשר לענין האידיאולוגי, כאן כבר אין הנחות לסטודנטים ואין מבצעים של שני בתי כנסת ע"ש רבין תמורת אינדולגנציה אחת. ומנסיוני כמורה ומחנך, אני אומר כאן מפורשות שזהו הענין המסובך והפחות מוכר והפחות מדובר מכל ההיבטים הקשורים ברצח רבין ולמעשה בתולדותיה של הציונות המודרנית המדינית והמעשית מראשיתה. בשורה התחתונה, יום רבין הוא עוד הזדמנות ללמוד מה פירושו ומה מקורותיו ומי הם נושאיו ומה תכניותיו של הפנדמנטליזם היהודי. במקרה של רצח רבין המקורות הם תורת הרב קוק, נושאיו הימין המתנחל וסרבן-הדמוקרטיה, ותכניותיו היו לרצוח את ראש הממשלה מתוך ידיעה שרק דמות כמו רבין תצליח לבסס ולקדם את 'הסכמי אוסלו'.<br /><br />אבל זו לא תשובה מספקת כמובן. כי אם הפנדמנטליזם היהודי מתמצה ביגאל עמיר אחד, אז הנה תפסנו את הפנדמנטליזם היהודי, שמנו אותו בכלא, בבידוד, אמנם הוא טמן את זרעו ברחמה של יהודיה כשרה, אבל פנדמנטליזם הרי הוא לא חלק מהגנום האנושי ולכן אין חשש.<br /><br />הפנדמנטליזם היהודי מקורו, כמו כל פנדמנטליזם אחר, במודרנה. אצל נוצרים, מוסלמים ויהודים האוחזים בעמדה זו, יש דבר אחד משותף: עוינות עקרונית וגורפת לכל מה שקשור למודרנה, ובפרט לערכים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלו. משוויון האשה, עבור ביחס שוויוני למי שאיננו חלק מהקבוצה שלך, עבור בחופש הביטוי, חופש התרבות והמצפון, החופש לפרשנות אנושית ואף אישית של תורות קדושות וגמור בנאמנות – אמנם ביקורתית, חובה שהיא תהיה ביקורתית אך ביקורתית יוצרת – למערכים הפוליטיים המסתכמים במלה 'דמוקרטיה'.<br /><br />אין בין פנדמנטליזם לבין קיצוניות ולא כלום. הזיהוי הזה הוא אחת מהרעות החולות ומהצרות האינטלקטואליות שמונעות מאנשים טובים להבין מי נגד מי. אדרבא, אני מכריז על עצמי בזאת כאדם בעל עמדות קיצוניות בכל מה שקשור לשוויון ערך האדם. או לנהיגה בטוחה. או לפדופיליה. מה היא קיצוניות במובן הזה למדתי מ'העולם על פי גארפ'. אף פעם לא מאוחר לקרוא.<br /><br />אפשר להיות פנדמנטליסט חייכן וטוב לב. כמו רוב אנשי חב"ד שפגשתי ב-30 השנים האחרונות. וכמובן שאם הברירה היא בין פנדמנטליזם טוטליטרי ודכאני כמו באיראן או בעזסטן, לבין החיוכים האדיבים של אנשי חב"ד המזמינים אותי במתק שפתיים להניח תפילין בתחנה המרכזית, הרי ברור שאני מעדיף את חב"ד.<br /><br />אבל פנדמנטליזם, מה לעשות, מופיע בכל מיני צורות, ומכיוון שהפנדמנטליסטים בחלקם הגדול הם אנשים חסרי סבלנות, הנטייה של חלק ניכר מהם להתחבר לכוח קטלני מובנת מאליה. וזה המקרה של יגאל עמיר, ולא רק שלו כמובן.<br /><br />אבל הדבר החשוב הוא ללמוד ולהבין את שורשי התופעה. להבין שהיא כאן והיא תשאר עימנו לנצח. כי כל עוד יש מודרנה וכל עוד המודרנה מלאה בסתירות פנימיות ובהגיונות סותרים, תמיד יהיו כאלו שיגיעו למסקנה שאם המציאות האנושית מורכבת, הדרך הנכונה להתמודד עם המורכבות היא על ידי ביטולה [ולא, כמו שיסברו ליברלים, סוציאליסטים וכל מה שיש באמצע בין ימין מודרני לשמאל מודרני, על ידי ארגונה ורה-ארגונה ורה-רה-רה-ארגונה וחוזר חלילה 365\24\60].<br /><br />ש"ס היא גרסא פוליטית מתונה [יחסית מאד] לפנדמנטליזם. על חב"ד כבר אמרנו. 'נוער הגבעות' הוא עוד גרסא. וזו רשימה חלקית. החדשות הרעות הן שאין מצב שלא יהיה פנדמנטליזם בעולם המודרני. לא סביר לחשוב אחרת. החדשות הטובות הן שניתן להגביל את עוצמתו. איך? על ידי דיון פוליטי הנשען על הבנה היסטורית והתבוננות אקטואלית. לשם כך נדרש אומץ להביט בתהום של הפוליטיקה היהודית והישראלית המודרנית.<br /><br />יום רבין הוא הזדמנות מעולה לצבור אומץ, לא רק כי זה בנפשנו, אלא כי אם אנחנו רוצים לשמח את רבין, טוב נעשה אם ננהג כמוהו: באומץ פוליטי. את זה אי אפשר לקחת ממנו.<br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-5260499621997507193?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-51852947257726553302009-10-28T00:58:00.000-07:002009-10-28T01:00:06.663-07:00בהמשך לרשומה הקודמתאלו דברים שכתבתי בתגובה לשאלות והערות שקיבלתי בדוא"ל מאחד המשתתפים בהרצאה ששימשה בסיס לרשומה הקודמת אודות הדטרמיניזם וכו'.<br /><br /><p><br /><br />א. טענה: "הסכמתי עם קביעתך לגבי כלכלת שוק כדבר חיובי שאנו כסוציאליסטים מעוניינים בו ולא מעוניינים להילחם בו. בעיניי הייתה זו קביעה חשובה להמשך הדיון".<br />תגובה: אני משתדל להמנע מלנקוט במונח 'כלכלת שוק' כי יש לה מטען פוליטי ימני ברור. במקום זה אני אומר 'הכלכלה המודרנית' או 'כלכלה מתועשת'. בכתיבה במאמרים ובהרצאות אני אפילו משתמש בכינוי בלתי אפשרי לשימוש אבל מדויק, אולי הכי מדויק: 'כלכלה של חלוקת עבודה משוכללת ומשתכללת'.<br /><br />ב. שאלה: "כשניסית להסביר את מצבו הקשה של השמאל טענת, כנימוק חיובי, שחלקים גדולים במשנתו של השמאל הן בתחום המדיני אבל לענייננו הן בתחום החברתי מיושמת על-ידי הימין. כמובן שאי-אפשר להכחיש שמבחינה חומרית נטו מצבו של העובד והעני השתפר מאז שמרכס כתב את משנתו. עם זאת, אי-אפשר להכחיש שמימדי הניצול רק גדלו באופן יחסי משום שגם העוגה הניתנת לחלוקה גדלה לאין ערוך".<br />תגובה: אתה צודק שיש לקחת בחשבון שהעני של היום הוא עשיר פי כמה מהעני של ימי מרכס. לא לזה התכוונתי. טענתי וגם <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=820534&passok=yes">כתבתי על זה פעם</a>, שהמערכות הפוליטיות למיניהן בעולם כולו מיישמות מימד כזה או אחר של מדינת רווחה ומעורבות ממשלתית פרוגרסיבית במשק [יש גם מעורבות הפוכה כלומר שהמדינה עוזרת לעשירים, ועדיין]. וזה הרי התכנית של השמאל. ובמקום שכולם מיישמים את מה שאמרת אז אתה כבר לא מיוחד...<br /><br />בכל אופן, בנוגע לשאלה "האם הרעב הוא זה שמעודד אנשים למרוד או הפערים?". את השאלה הזו יש לחלק לשני חלקים: מרידה בכלל, וסיבותיה בפרט [רעב או פערים].<br /><br />"מה גורם לאנשים למרוד?" נו... כמעט כלום. אנשים חושבים פעם ופעמיים ואלף פעמים לפני שהם 'מורדים'. יש הרבה סיבות טובות ולא טובות אבל זה הגיוני. כי מי מבטיח שהמרידה תצליח? אולי אפסיד הכל? מה עם המחוייבויות השוטפות שלי [ילדים, עבודה, אמא חולה, שכן מסכן וכן הלאה]? ועוד כהנה וכהנה. ככלל אני לא מצפה למרידות וגם לא מייחל להן. אני מאמין בשינוי הדרגתי שיבוא דרך המעשה הפוליטי והחברתי והחינוכי.<br /><br />"מה דוחף, רעב או פערים?" רעב כמעט אף פעם לא. כשאדם רעב הוא לא עסוק בפוליטיקה. כל המהפכות החשובות של העת החדשה הונהגו על ידי אנשים שבעים ומשכילים. ושתבין, לא מדובר רק במהפכות הפרוגרסיביות [הצרפתית למשל] אלא גם במהפכות ריאקציוניות [החמאס, חיזבאללה, איראן - בשלושת המקרים ההנהגה היא מעמד בינוני ומעלה, אנשים משכילים מאד, מהנדסים, רופאים וכד']. ומכאן שהפערים הם הגורם לרצון לשינוי.<br /><br />ג. מה ב"פערים" גורם את זה? לדעתי רק דבר אחד: תחושת חוסר צדק וחוסר הוגנות. וכאן יש בלגן גדול... הנה למשל תגובות סטנדרטיות ל<a href="http://cafe.themarker.com/view.php?t=1291591">'חגיגת השכר במגזר הציבורי'.</a> ונכון ש<a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3796408,00.html">יש אמיצים</a> שמסבירים שהבעיה היא שלמנכל בנק הפועלים משלמים 10,000 שקל כל שעה, אבל רוב הציבור ימשיך לחשוב שהבעיה בארץ היא שיש כמה עובדים בחברת החשמל שמגיעים למשכורות גבוהות באופן בלתי רגיל. אבל גם אלו שטועים לגבי הבעיה האמיתית, מדגימים את הטענה שלי שחוסר צדק או תחושת חוסר צדק היא הגורמת לאנשים להיות ביקורתיים.<br /><br />ואז השאלה כיצד מתרגמים את הביקורתיות הזו, את חוסר הנחת הזה, את אי שביעות הרצון, קודם כל להבנה נכונה של היכן באמת נמצאת הבעיה [<a href="http://www.yesod.net/hevra/6/6-13.htm">בבנק הפועלים</a> ולא בחברת החשמל], ואחר כך למסקנה מה צריך לעשות [להלאים את הבנקים ולעזוב את חברת החשמל בשקט]. כפי שאתה יכול להבין מהדוגמא הזו, אנחנו רחוקים מאד מאד מאד משני אלו [הבנה נכונה ומסקנה נגזרת נכונה].<br /><br />בכל אופן, לעניות דעתי, המניע המרכזי לפעולה פוליטית כזו או אחרת הוא תודעת חוסר הצדק. בעיקר אם מתבררים גורמיו [אם למשל יותר אנשים בארץ היו יודעים מה הסיפור האמיתי מאחורי הפרטת בנק הפועלים, אולי הם היו פחות סלחניים לתופעה הזו ולתומכיה במשרד האוצר או באקדמיה ובעיתונות].<br /><br />ד. באשר לשאלתך האחרונה: שאלת לדעתי על "תכנית פעולה אשר בה יש תפקיד לכל אחד מהמרכיבים של המחנה הסוציאליסטי (תנועות הנוער, תנועות הבוגרים, אנשי אקדמיה, ארגונים חוץ-פרלמנטריים, מפלגות או ח"כים בודדים) תפקיד ברור אליו הם קמים כל בוקר". נו, טוב, חזון אחרית הימים... מה אומר ומה אגיד. בוודאי שאתה צודק והלוואי ורבע מזה היה מתקיים... אבל מה לעשות והשמאל מפולג ומפוצל על כל מיני רקעים וביחס לכל מיני ענינים. הנה רשימה חלקית:<br /><br />ציונות-פוסט ציונות<br />סוציאלדמוקרטיה-סוציאליזם\אנרכיזם רדיקלי<br />פעולה פוליטית-'פעולה ישירה'<br />פעולה פוליטית-סלידה עקרונית מכל פעולה פוליטית<br />לא לזכות השיבה-כן לזכות השיבה<br />מלחמה בחמאס-מו"מ עם החמאס<br />ירושלים מאוחדת-ירושלים מחולקת<br />שת"פ עם ההון היצרני-מלחמה בכל סוגי ההון<br />מדינת רווחה רציונלית-מדינת רווחה מקסימלית<br />חינוך ממלכתי-חינוך רב תרבותי<br />פלורליזם תרבותי הנותן מקום גם לדת-אנטיקלריקליזם רדיקלי<br />אמת בהיסטוריה-נראטיביזם ['לכל אחד האמת שלו']<br /><br />וזו רשימה חלקית מן הסתם.<br /><br />ויש שיגידו שהיא לא הדבר המכריע כי מדובר 'רק' ברעיונות ועל רעיונות אפשר להתפשר. לעומת זאת הם יגידו, הפיצול האירגוני בלתי ניתן לגישור. אני לא מסכים לטענה שרעיונות הם 'רק' רעיונות ולא רק כי על חלק מהם אי אפשר להתפשר [מבחינתי למשל אין מקום לדבור על זכות השיבה ובחמאס יש להלחם ולא להכיר בו ומדינת רוחה מקסימלית בלי הבחנה היא דבר רע ועוד ועוד], אבל אני בהחלט מקבל את הטענה בדבר הבעייתיות במישור האירגוני. הנה כמה בעיות:<br /><br />הזרם השיתופי בתנועה הקבוצית לא ממש מצליח לשתף פעולה במישור הפוליטי עם התנועה הקבוצית הרחבה. יש כאלו בזרם השיתופי שחושבים שאם אתה בעד הפרטת חדר האוכל אתה בעד הפרטות. מהצד השני יש כאלו הרואים במנהיגי הזרם השיתופי מרקסיסטים-טרוצקיסטים שלא מבינים מה מתרחש במציאות.<br />אגף המשימות מתקוטט עם כל מה שזז ועושה בערך מה שמתחשק לו, עם או בלי הבנה פוליטית [בדרך כלל בלי].<br />העיתונות הקיבוצית עסוקה בלהתחרות זו בזו.<br />לאנשי תנועת הבוגרים של הנוער העובד אסור לשמוע שום רעיון שלא עבר אישור מהאפיפיור, והדברים ידועים.<br />כל תנועה מחזיקה עמותה המגייסת תרומות מאותם תורמים ולכן ברור שהיא מתחרה בכל עמותה-אחות-לכאורה שנמצאת בסביבה.<br />במרצ שואפים לרשת את המקום של 'העבודה' שחלקים בתוכה רוצים לרשת את מקומה של 'קדימה'.<br />אקדמאים של השמאל בדרך כלל לא ירצו ללכלך את הידיים בעניני פוליטיקה. הם יכתבו מאמרים ויסתפקו בכך.<br />ועוד לא אמרנו כלום על זה שכל שבוע בערך מתארגנת קבוצה חדשה להקים מפלגה חדשה על חורבות המפלגות הקיימות.<br />ולא על תנועות פוליטיות לא-מפלגתיות כי פוליטיקה זה איחסה.<br />או על הירוקים שנמנעים מלהיות אדומים כי אדומים זה איחסה.<br />וכל אחד פותח בלוג. מי כמוני יודע. יש לי כבר <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=sdudi">שנ</a> <a href="http://udimanorblog.blogspot.com/">יים.</a><br /><br />רשימה חלקית של בעיות.<br /><br />לסיכום: אני לא רוצה להשמע פסימי, גם אם העובדות מדברות בעד עצמן. אומר לך שלפני תשע שנים היה לי את הכבוד להקים את הארגון 'יסו"ד', שחתר בדיוק למקום אליו אתה מכוון: שיתוף פעולה, במישור החינוכי-תודעתי קודם כל, של כל הגורמים המזוהים עם השמאל ושחושבים שבעיית הבעיות של ישראל היא הפערים החברתיים וההקצאה הלא נכונה של המשאבים. אם זה משמח אותך, התנועה היחידה שממש שיתפה פעולה, בהתחלה לפחות, היתה 'השומר הצעיר'. על הנוער העובד כבר אמרתי מה שאמרתי וחוץ מלבכות ולשבת שבעה על כל 'תינוק שנשבה' שם, אין הרבה מה לעשות. בעיקר כשלגורמים כמו הזרם השיתופי ואגף המשימות, חשוב מאד להציג את 'תנועות הבוגרים' למיניהן כעתיד של הרעיון השיתופי, דבר נכון לחלוטין לכשעצמו, אבל שמונע מהם להעלות שאלות ולתהות תהיות, מה שמקטין את הסיכוי לשיתוף פעולה אמיתי, כי שיתוף פעולה דורש שיחה, והנהגות תנועות הבוגרים ברובן לפחות נמנעות משיחה עם 'סוטים מהדרך'. אם לחזור ליסו"ד, זו היתה מבחינתי התנסות בה למדתי על הצרות הללו של השמאל, כפי שתארתי אותן קודם.<br /><br />אפשר לסכם את הבעיה באופן הבא: כל הגורמים שהזכרתי ושלא הזכרתי, כולם ללא יוצא מהכלל, מודאגים מהמצב הכללי, החברתי, הישראלי, האזורי ואפילו העולמי. אבל כל גורם פועל ביחידנות גמורה, תוך הפניית גב, לעתים עויינת ממש, לכל גורם אחר שבדיוק כמוהו רוצה את טובת הכלל.<br /><br />למצב הבלתי נסבל הזה יש רק פתרון אחד: מפלגה פוליטית שתאגד את מקסימום האינטרסים הללו. כך, ביום יום החינוכי, אנשי הנוע"ל יוכלו להמשיך לחשוב על עצמם כעל 'בני האור' ולהשיג תרומות נגיד מנוחי דנקנר, זה בסדר, רק לא צריך לעשות מזה תמונה בעיתון, ואילו ביום הבוחר הם יצביעו למפלגה שתקדם בכנסת ובממשלה את היעדים הפוליטיים שיתקנו את המצב באופן הדרגתי.<br /><br />מי המפלגה הנכונה כרגע? הייתי רוצה לכתוב 'מפלגת העבודה'. זה מה שכתבתי וחשבתי עד לא מזמן. היום אין לי אלא להמתין מהצד.<br /><br />כן, אחת הבעיות של השמאל היא שאנשים רבים וטובים כמוני וממני, עומדים בצד, ומחכים.<br /><br />לפעמים זה מה שנותר לעשות. אנחנו בצומת דרכים, המצב מעורפל למדי, אנחנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע, לא כל כך ברורה לנו מהיכן בדיוק מתחילה הדרך, כי מישהו [המציאות] חרב את הצומת וכל התחלות הדרכים מטושטשות.<br /><br />סבלנות.<br /><br />מבחינתך, אישית, ומבחינת האנשים שאיתך, אין הרבה בעיה... אתם עוסקים בחינוך, אתם בצבא, יש זמן. לא הרבה, אבל יש.<br /><br /> </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-5185294725772655330?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-35718519107048312852009-10-26T23:19:00.000-07:002009-10-27T01:01:20.589-07:00על דטרמיניזם, היסטוריה וכלכלה [מוקדש לשכבת פלך]מהיכן אנחנו מגיעים לנושא.<br />מהדיעה הרווחת לפחות מאז ימי <a href="http://www.e-mago.co.il/e-magazine/fukuyama.html">פוקויאמה,</a> כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את העלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך מיניה וביה את הקפיטליזם לבן אלמוות. ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.<br /><br />ובכן, הקפיטליזם, ליתר דיוק הכלכלה המתועשת שהקפיטליזם הוא רק דרך אחת [שגם לה גווני ביניים רבים] לארגן אותה, הוא ההוכחה המוחצת ביותר לטענה שההיסטוריה האנושית היא איננה דטרמיניסטית, וכי האדם, בכל שלב ולנוכח כל מצב, עומד בפני כמה אפשרויות ועליו להכריע ביניהן. במלים אחרות, 'החדשות הטובות' מעצם קיומו של קפיטליזם, הן בכך שתולדות הקפיטליזם מספקות דוגמאות אינספור לתהליכי השינוי שעוברת חברה אנושית, מה שמפיל את ההנחה הדטרמיניסטית לחלוטין.<br /><br />במלים אחרות, כשם שהקפיטליזם הוא בבחינת שינוי שחוללו אנשים באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף, כך יתכן שינוי אחר, שאיננו קפיטליזם, שיחולל תמורה באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף.<br /><br />ואם זה לא ברור, הרי שיש להדגיש זאת: לא רק מה שמכונה 'קפיטליזם' ניתן לעיצוב במסגרת הפרמטרים העקרוניים שלו [רווח כמניע מרכזי, מיתוס האינדיבידואליזם במציאות של תהליך כלכלי היפר-מחוברת, ההנחה שהצלחה כלכלית מעידה על עליונות מוסרית וכן הלאה], אלא שמהקפיטליזם אפשר לעבור לשיטות אחרות ומנוגדות לחלוטין, סוציאליזם מזה, או פשיזם מזה וכמובן דרכים שעוד לא נוסו ולא נוסחו.<br /><br />על יסוד טענה זו ברור כי מי שרוצה לשנות את המציאות:<br />א. חייב קודם כל לדחות על הסף את טענת הדטרמיניזם, בכל תחום, כולל בכלכלה הפוליטית.<br />ב. טוב אם יזכור כי 'הקפיטליזם' הוא עצמו ביטוי מובהק של העדר דטרמיניזם בהיסטוריה האנושית.<br /><br />אבל זה לא מספיק. תודעת היכולת-לשנות היא חשובה. בלעדיה אין כוחות לפעולה, לא בשדה החברתי-חינוכי ועוד פחות מכך בשדה החברתי-פוליטי. לצד התודעה הזו יש לחתור אל עבר שלושה יעדים נפרדים, אותם יש לשלב זה בזה:<br />1. הבנה של המציאות הנוכחית<br />2. תכנון תכניות לעיצובה המתוקן של המציאות<br />3. צבירת כוח באמצעותו יתבצע התיקון<br /><br />הערת ביניים, אולי ברורה מאליה: דחיית הדטרמיניזם על כל סוגיו מחייבת את הזהירות מההנחה שכל מי שמעונין בתיקון מעונין באותו סוג של תיקון. ולא היא. גם פשיסט יכול להצטייד ברשימת שלושת הצעדים הללו, אך לפעול במגמה הפוכה, ריאקציונית ולא פרוגרסיבית. במלים אחרות, כשם שזו טעות להניח שההיסטוריה הובילה אל הקפיטליזם ושלכן היא הסתיימה כביכול ב-1989, כך זו טעות שההיסטוריה מובילה אל הפרוגרסיביזם ואל ההומניזם, ושלכן כל מי שמדבר על 'תיקון' מתכוון לאותם דברים.<br /><br />ולא היא.<br /><br />כי גם היטלר רצה לתקן את העולם. בדרכו. במיין קאמפ הוא נתן דין וחשבון על סעיף 1, כלומר הוא עשה מאמץ להבין את המציאות. הוא גם טווה תכניות ובכך ענה על סעיף 2. ועל סעיף 3 לא צריך להוסיף מלה. הדברים ידועים.<br /><br />ובכן, כיצד ניתן להבין את המציאות מן הבחינה הכלכלית? מה הם אבני הבנין הראשוניות ביותר מהן ניתן להרכיב גם מציאות קפיטליסטית - מתונה, חזירית או אחרת - וגם מציאות סוציאליסטית ואפילו אנרכיסטית ולהבדיל פשיסטית גרועה אולי ממנה?<br /><br />תשובה על שאלה זו, ניתן לתת באמצעות תרגיל מחשבתי, המכונה 'תרגיל החפץ'. התרגיל המחשבתי הזה מאפשר נקודת מוצא אובייקטיבית לדיון באופי המסויים של המציאות בה אנו חיים. חשוב להדגיש כי לא מדובר בתרגיל השרדות, או בשאלון טריוויה, אלא בתרגיל המתחיל בחפץ מוחשי ומנסה ללכת אל המופשט, הכללי, הציבורי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי.<br />על כל משתתף לבחור חפץ כלשהוא ולשאול את עצמו לגבי החפץ שלוש שאלות:<br />א. האם ידוע לי ממה עשוי החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']<br />ב. האם ידוע לי כיצד עושים את החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']<br />ג. בהנתן תשובות חיוביות על סעיפים א-ב: האם ביכולתי לייצר את החפץ כפי שהוא, בעצמי ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']<br />ובכן, לא משנה מה הן התשובות על שאלות א ו-ב, התשובה על שאלה ג היא בהכרח, ותמיד, שלילית. עולה מכך כי בציויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאיתנו, לא משנה מעמדו, חוכמתו, מינו, דתו, גזעו, נטיותיו המיניות, הפוליטיות, האסטטיות והאחרות, גודל חשבון הבנק שלו, תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. במלים אחרות, הכלכלה המודרנית מושתתת - בניגוד גמור לאתוסים ולמיתוסים של הקפיטליזם: האינדיבידואליזם - על חיברות טכנולוגי-כלכלי מוחלט. עוד עולות מהתרגיל לפחות שתי תובנות חשובות נוספות:<br />האחת - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם, הרי שהעובדה שאף אחד לא מסוגל לייצר כלום בעצמו ובכל זאת יש שפע כזה גדול [גדול מדי יש האומרים] של מוצרים, מוסברת בתהליך עמוק ודינמי של חלוקת עבודה, התמחות, ושכלול חלוקת העבודה וההתמחות.<br />השניה - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם הנראים כחפצים בעלי יכולת למלא פונקציה מסויימת, הרי שכל אחד מהחפצים הללו, ועוד יותר האינטראקציה שיש ביניהם, מעידה על שיחבור בלתי פוסק של מרכיבי-מרכיביהם שנוצרו כאמור בסעיף הקודם על ידי חלוקת העבודה המשוכללת.<br /><br />התובנה השניה בהכרח מובילה למסקנה, שיש מנגנון בו מתרחש תהליך השיחבור, הן זה שבסופו של דבר יש קומקום חשמלי [זה שוחבר מהצ'ופצ'יק של הקומקום, מגוף החימום, ממתג ההפעלה, מגוף הקומקום עצמו ומהכבל החשמלי] והן זה שבסופו של דבר הקומקום החשמלי ממלא את הפונקציה שלו [ערב שירה בציבור הכולל קפה חם לאורחים ותה חם לזמרת הראשית].<br /><br />המנגנון הזה נקרא 'שוק', והמכשיר המרכזי המאפשר את השיחבורים הללו הוא מה שמכונה 'כסף' שלמעשה איננו אלא חפץ מלאכותי [נייר מצוייר או מלבן פלסטיק] שרק על בסיס הסכמה חברתית-פוליטית הוא, כלומר 'הכסף', מסוגל לבצע את מלאכתו: לשחבר חפצים לכדי חפץ וחפצים משוחברים לכלל מילוי הפונקציה החברתית שלהם.<br /><br />ואחרי שהבנו את כל זה, פתאום אמורה להתבהר לנו תמונת הקפיטליזם מחד גיסא, או הסוציאליזם מאידך גיסא, או כל אפשרות אחרת של ארגון אבני היסוד הללו.<br /><br />כך, בקפיטליזם, מי ששולט על ברז 'הכסף' שולט על ברז השיחבורים למיניהם. בשפה פוליטית יותר מוכרת, בקפיטליזם ההון שולט בעבודה, ובדרך כלל ההון הפיננסי-ספקולטיבי מצליח לדרוס את הון הייצור. בכל אופן מתקיים מאבק איתנים בין שלושה גורמים אלו, והדברים ידועים.<br /><br />בסוציאליזם לעומת זאת, ברז 'הכסף' הוא בידי הציבור או נציגיו. או גם וגם. 'נציגי הציבור' הלא היא המדינה, ובלבד שמנהלים את המדינה סוציאליסטים. או אז מחיר האשראי כלומר מחיר 'הכסף' יהיה נמוך, ובכל מקרה הוא לא ישמש אלא בתפקידו הטבעי: מתווך בין צ'ופצ'יקים לבין קומקומים. ובמקביל, גורמים אזרחיים יפתחו משק כספים עצמאי, על ידי איסוף הרווחים פרי עבודתם בבנקים קואופרטיבים או במוסדות אחרים.<br /><br />האנרכיזם מצידו, ככל שהוא אפשרי, ולדעתי הוא איננו בגדר אפשרות של ממש, ימנע בכלל מלהשית על עצמו מדינה, כוח שיטור וכיו"ב, ואת הפעולה הכלכלית הממשית, קרי יצור מוצרים, הוא ידאג לארגן ולשחבר באופן וולונטרי, אולי אפילו בלי 'כסף' מנוכר הנשלט על ידי גורמים פוליטיים, אפילו אלו נתונים בידיים פרוגרסיביות, הומניסטיות, סוציאליסטיות וכד'.<br /><br />הפשיזם פשוט ישלוט באמצעות טרור וכוח בכל מרכיבי הסיפור הזה. גם בצד של 'הכסף', וגם בצד של העבודה, וגם בצד של הקצאת המשאבים וכן הלאה.<br /><br />הנה כי כן, ההבנה של המציאות העכשווית, כפי שניתנת לפיענוח פשוט באמצעות 'תרגיל חפץ', מאפשרת תכנון תוכניות שונות לחלוטין - מקפיטליזם ועד פשיזם - וכל מה שמבדיל בין מציאות כזו או אחרת הוא הכוח העומד לרשות מביני התובנות ומתכנני תוכניות למיניהם.<br /><br />הערה אחרונה בהחלט.<br /><br />האם עצם הטענה כי עולמנו מורכב מהאבנים הללו איננה טענה דטרמיניסטית? האם אין דטרמיניזם בטענה כי בין אם אתה פשיסט ובין אם אתה אנרכיסט, או כל אפשרות פוליטית אחרת, נגזר עליך להתייחס לאבני היסוד הללו?<br /><br />ובכן, לא.<br /><br />כי קפיטליזם, סוציאליזם, אנרכיזם או פשיזם [וכל צורה אחרת שעוד לא חשבנו עליה] תתכנה רק ביחס לאבני היסוד האלו. לא יתכן פשיזם, או סוציאליזם, במקום בו אין חלוקת עבודה משוכללת והצורך לשחבר חלקי-חפץ לכלל חפץ המשוחבר מצידו בתוך הקשר חברתי רחב יותר [ע"ע הקומקום והגיטרה]. במלים אחרות, לכשתעלם הציויליזציה הזו של חלוקת עבודה משוכללת, משתכלת ודינמית - אם בנסיגה לאחור [בעקבות שואה גרעינית או שואה אקולוגית] ואם בקפיצת-דרך טכנולוגית שתותיר את כל מעשה השחבור והייצור בידי אולטרא-מכונות שגם יתחזקו את עצמן וישחררו את האדם לפעילות הכרתית בלבד - ממילא יעלם הויכוח הפוליטי בין קפיטליסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ופשיסטים. ופנדמנטליסטים עליהם לא הספקתי לומר כלום במסגרת זו, ולכן רק נזכירם כגורם נוסף במערכת שאיננו בר השוואה לאופציות האחרות, מהסיבה הפשוטה שהפנדמנטליזם מבסס עצמו על שלילת כל סוג של מודרנה, תוך כדי שהוא מתקיים בתוכה. אדרבא, הפנדמנטליסטים אין להם ברירה אלא להשתמש בכלים של העולם המודרני על מנת לשלול אותו [משידורי טלויזיה בהם תושמץ הטלויזיה ועד מטוס שישמש - על נוסעיו התמימים - כפצצה], ולכן בהכרח אין להם הצעות קונסטרוקטיביות [ושוב, בבקשה לא לערבב קונסטרוקטיביזם עם פרוגרסיביות הומניסטית! גם את אושוויץ היה צורך לבנות].<br /><br />ועל השאלה כיצד קרתה חלוקת העבודה המשוכללת הזו, יש לענות בפעם אחרת. ולא, היא לא תוצאה של הקפיטליזם, כי אם ההפך הוא הנכון. הקפיטליזם התאפשר ומתאפשר על המצע הזה של חלוקת העבודה הדינמית והמשוכללת.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-3571851910704831285?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-35547995227373418392009-09-03T03:06:00.001-07:002009-09-04T13:31:09.211-07:00קורס בציונות [מוקדש לאחי הצעירים העולים בני אתיופיה ורוסיה]<div dir="rtl" align="right"><br /><br />1. שעור מבוא – הגדרת הציונות<br /><br />מה היא ציונות? 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. משמעותה של החלטת באזל מ1897 ביחס למסורת היהודית ['חלום שיבת ציון'] וביחס למתנגדי הציונות מבית ומחוץ. כמו כן יש להבחין בין מעשי התיישבות בא"י [כמו של יואל משה סלומון מזה, ושל הברון רוטשילד מזה] לבין התיישבות ציונית.<br /><br /><br /><br /><span style="font-size:130%;">חלק א – מהעבר להווה: מהציונות עד לימינו<br /></span><br />2. זרמים בציונות:<br /><br />'הציונות היתה תמיד שם משפחה ולא שם פרטי'. הגדרה זו חשובה מאד לשם דיון מושכל ורציני בתולדות התנועה הציונית. גם אם היתה – והיתה – הסכמה על מטרות הציונות כפי שנוסחו בקונגרס הראשון, הנה התעורר ויכוח על הדרכים למימושה של מטרה זו. בשלב ראשון הזרמים התפצלו בין 'מדיניים', 'מעשיים' ו'סינטטיים', כשברקע מתחילות לעלות ההגדרות הרעיוניות: הציונות הדתית מזה והציונות הסוציאליסטית מזה.<br /><br /><br />3. זרמים בציונות:<br /><br />לאחר פרסום 'הצהרת בלפור' עברה התנועה הציונית שלב חשוב. מצד אחד הושגה מטרתו הראשונה של הרצל המנוח – צ'רטר כלומר הסכמה רשמית של העמים לזכותו של העם היהודי לריבונות בא"י – אך מצד שני התנועה היתה חלשה במשאבים אנושיים וחומריים הדרושים לשם הפיכת ההצהרה למציאות. על רקע בעיה זו התפתחו הזרמים הרעיוניים במסגרת הציונות, וכ-15 שנה לאחר הצהרת בלפור התייצבה המפה הציונית כך שבמרכז הבמה עמדה תנועת העבודה כשלצידה הציונים הכלליים והציונות הדתית, וכנגדה מתייצבת הציונות הרויזיוניסטית.<br /><br /><br /><br /><br /><br />4. העליות הראשונות, 'החלוציות'<br /><br />מקובל לראות בשנת 1882 שנת מפנה בעליה היהודית לא"י. אמנם כבר מאמצע המאה ה19 החלה מתגברת העליה לארץ, זאת עם שיפור קוי התחבורה אליה, אך לחלק משמעותי מהעולים שבאו אחרי 1882 נוסף מימד שלא היה מוכר קודם לכן בקרב העולים: המימד האידיאולוגי הלאומי שקרא להפוך את העליה למשהו שהוא יותר מצליינות דתית. המימד הלאומי של העליות הראשונות – עד 1923 – בולט עוד יותר בידיעה שבזמן שקומץ יהודים בחר לבנות את ביתו בא"י, מליוני יהודים היגרו ממזרח אירופה בעיקר לאמריקה ולמקומות אחרים במערב. הבחירה החופשית הזו של עולי שלוש העליות הראשונות מזכה אותם בתואר 'עולים חלוצים'. דימוי זה יש לו אחיזה במציאות אך הוא איננו משקף את התמונה בכללותה כמובן.<br /><br /><br />5. העליות הגדולות הראשונות<br /><br />בשנת 1924 החלה העליה הרביעית. כמה שנים מאוחר יותר החלה העליה החמישית. המשותף לשתיהן הוא היותן גדולות מאד יחסית לעליות שקדמו להן. גורם משותף נוסף הוא היותן מבחינות רבות 'עליות מצוקה', מהסוג שאפיין את העליות הגדולות באמת אחרי הקמת המדינה. בשנת 1924 נסגרו שערי ההגירה לארה"ב, ובאותה שנה החמיר מצבם הכלכלי והפוליטי של יהודי פולין. על מה שדחף את עולי העליה החמישית – עליית היטלר לשלטון – אין צורך להכביר מלים. ההתמודדות של הישוב עם גלי ההגירה הגדולים הללו היה מורכב מלכתחילה, ועל הקושי הוסיפה העובדה שהישוב לא פעל באופן עצמאי, שכן השלטון הבריטי הקשיב רוב קשב לרוב הערבי שהתנגד לעליה יהודית חופשית ולהתיישבות יהודית מכל וכל. מהבחינה הזו שנת 1939, שנת 'הספר הלבן' שחיסל למעשה מבחינת הבריטים את הציונות, היתה שנת הפסקת התהליך הציוני המשמעותי ביותר – עליה והתישבות – תהליך שהתחדש במלוא עוזו עם הקמת המדינה ובעיקר לאחר סיומה המוצלח יחסית של מלחמת העצמאות. האתגרים שאיפיינו את העליות הגדולות הראשונות טרם מדינה, כמו גם התרומה העצומה שלהן לישוב היהודי, חזרו על עצמם שוב – אמנם באופן ייחודי - במהלך שנות החמישים, הששים, השבעים, השמונים והתשעים.<br /><br /><br />6. המשולש הא"י – א:<br /><br />הצהרת בלפור מקפלת בתוכה את המחלוקת הפוליטית-מדינית המלווה את הישוב היהודי-הציוני מראשיתו ועד ימינו: העולם הרחב [במקרה של הצהרת בלפור מיוצג על ידי הבריטים ועל ידי המעצמות ויתר מדינות 'חבר הלאומים' שאישרו את כתב המנדט שהתבסס על ההצהרה], הערבים והיהודים. גם אם הבריטים החלו מהר מאד נסוגים מההתחייבות שבהצהרה, הרי שמבחינת היהודים היא כללה בתוכה את תכניתם על כל מרכיביה: בית לאומי שיבטיח הן את זכויות היהודים בארצם והן את של אלו מבני העם שבחרו להמשיך ולחיות בעולם הרחב, ובית לאומי שישמור על זכויותיהם של הלא-יהודים. המחלוקת על עצם קיומו של עקרון זה כמו על הדרכים למימושו, הן העומדות בבסיס היווצרותו של 'המשולש הארצישראלי': בריטים, ערבים, יהודים.<br /><br /><br />7. המשולש הא"י – ב:<br /><br />הספר הלבן המשמעותי ביותר כנראה, ובכל אופן הכי פחות מוכר, הוא זה של 1922. בשנה זו החליטו הבריטים לחלק את א"י בין שני גדות הירדן, ובכך לפתור את השאלה הערבית והיהודית גם יחד. בפועל צעד זה יצר מחלוקת בכל אחת מהקבוצות שלקחו חלק במשולש: בריטים שסברו שהמדינה ההאשמית היא המדינה הערבית, לעומת בריטים שסברו שגם בצד המערבי של הירדן יש לתת לערבים זכויות לאומיות; ערבים שהיו מוכנים לקבל חלוקה של א"י המערבית בין יהודים לערבים לבין ערבים – הרוב המכריע –שדחה הן את המנדט והן את עקרון הבית הלאומי היהודי; ויהודים שנחלקו ביניהם לגבי שתי שאלות מרכזיות: הבלגה מול אקטיביזם בטחוני, וחלוקת הארץ מול ארץ ישראל השלמה. ההתרחשויות ההיסטוריות עד 1947 – מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939, עליה ב', המרי והסזון - עמדו בסימנם של מאבקים אלו.<br /><br /><br />8. אנטישמיות, נאציזם ושאר מזיקים<br /><br />במבט כללי קשה לראות הבדלים בין דפוסים שונים של שנאת ישראל. אדרבא, לא רק שקשה לראות לא ברור גם מדוע להתאמץ ולחפש כאלו. עם כל הקושי שבדבר, רגשית ועיונית, דווקא מתוך דאגה אמיתית לעתידו של עם ישראל ומתוך רצון להתמודד ברצינות עם איומים ממשיים על קיומו, יש לעשות את המאמץ. הדרך להבחנה עוברת דווקא במימד הפוליטי של שונאי ישראל למיניהם. אין דין דרשה של כומר בגנות 'רוצחי ישו' כדין נאום של נשיא איראן בו הוא מכריז על כוונתו למחוק את ישראל מעל למפה. באופן דומה יש לשאול, מה היתה התכנית הפוליטית של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, ומה היתה התכנית הפוליטית של התנועה הנאצית מאז הקמתה ועד לחיסולה ב1945. התבוננות קרת רוח בשתי התופעות הללו מחייבות את המסקנה שמדובר בשתי תנועות שונות בתכלית, גם אם שתיהן מגונות ללא ספק. הבחנה זו חשובה לכשעצמה והיא חשובה לא פחות בעולם מתוקשר בו חדשות לבקרים מצוטט שונא ישראל כזה או אחר, כאשר רובם הם בבחינת כלבים שאינם נושכים. להבנה כזו יש גם חשיבות מבחינת הזהות היהודית, הנבנית לא פעם על סוג כזה של שנאת ישראל במקום על ערכים חיוביים של בנייה ויצירה יהודית.<br /><br />9. שנות ההכרעה – חלוקה ומדינה<br /><br />יסוד מוסד שמעטים מהרהרים לגביו אפילו לא הרהור ראשון, הוא הקשר הברור בין השואה להקמת מדינת ישראל. אכן, הסמיכות בזמנים [1945-1948] ובנושא האנושי [יהודים מוכים ויהודים מתקוממים] ברורים מאליהם. אלא שבחינה מדוקדקת יותר, היסטורית, של הנושא, מעלה את המסקנה – או לפחות את השאלה – האמנם. האמנם היה קשר ברור כל כך בין שואת העם היהודי לבין הקמת המדינה. העובדות ההיסטוריות מלמדות כי העמים שניגשו להחליט בנובמבר 1947 לא לקחו בחשבון כלל את שואת יהודי אירופה. עד כדי כך שמוסדות הישוב עשו שימוש באלפי מעפילי 'אקסודוס' על מנת למשוך לצד היהודי את דעת הקהל העולמית. אין ללמוד מכך אלא על טיבה של השואה והנאציזם מזה, ועל טיבה של הציונות מזה, כשני עולמות שהקשר ביניהם לחלוטין לא חד משמעי ולא ברור מאליו. אדרבא, על פי הגיון מסוים, השואה לא רק שלא הבטיחה את הקמת המדינה, מבחינות רבות היא כמעט וחיסלה את סיכויי הקמתה. לא תמיד נעים להודות בכך, אך לצד המאמץ היהודי הכביר להגדלת הישוב ולשמירת בטחונו – צעדים שבלעדיהם בוודאי לא היתה קמה מדינה יהודית – תפקיד מרכזי בהקמת ישראל היתה ל'מלחמה הקרה' שהחלה מיד עם תום המלחמה החמה. תפקיד חשוב היה גם לתום עידן הקולוניאליזם שהביא לריקונו של המזרח מקרוב למליון יהודים תושבי ארצות האסלאם שלולא עלייתם ארצה קשה לראות כיצד היתה מתפתחת המדינה.<br /><br /><br />10. 'יהודית-דמוקרטית': זרמים ביהדות<br /><br />הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. גם הרצל וראשוני הציונים – ומרבית ממשיכיהם – לא התכוונו בדבריהם על 'מדינה יהודית' או 'בית לאומי' ליהודים אלא לכך שמדובר פשוטו כמשמעו בבית לאומי או מדינה של יהודים. לכל הציונים לסוגיהם השונים היה ברור שהיהודים נבדלים ביניהם מבחינה ערכית ואמונית, ושלצד חרדים יש חילוניים גמורים, ושלצד מסורתיים יש רפורמים. פלורליזם זה איננו מובן מאליו מסיבות שונות ומשונות, אך הוא מעוגן בחקיקה של הדמוקרטיה הישראלית ובראש ובראשונה בחוק השבות מזה, ובחוקי היסוד המגינים על זכויות הפרט [ובפסיקות המשפטיות הנגזרות מהן] מזה. אלא שאין להסתפק בהגדרות משפטיות שישמרו על האופן הפלורליסטי-דמוקרטי של הציבור היהודי בישראל. יש לטפח את ההבנה החברתית-תרבותית הזו, תוך ניהול ויכוח עמוק ומעמיק בנושא 'מי הוא' כמו גם 'מה היא' או 'לשם מה היא' יהדות ויהודים ומדינה של יהודים.<br /><br />11. 'יהודית-דמוקרטית': ערביי ישראל<br /><br />הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. העובדה שבזמן שיותר ויותר ערבים - בעידודם של יהודים מעטים – מדברים על מלחמת 1948 במונחים של 'טיהור אתני', כשלמעשה דווקא האזור שנותר בשליטה ערבית לא היה בו ולו יהודי אחד, היא עובדה שיש לתת עליה את הדעת. עם זאת, היא איננה פותרת את החובה לדון באופן אמיץ במצבם החוקי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של ערביי ישראל. הדמוקרטיה בישראל רק מתחזקת מכך שנשמרים זכויות המיעוט, כי מיעוט יכול להיות – ואכן הוא לא פעם – מוגדר לא על בסיס לאומי כי אם על בסיס תרבותי [דת למשל], אתני [עדה למשל], חברתי [הומוסקסואליות למשל] או כלכלי [בעלות על אדמות למשל]. במלים אחרות, העובדה שישראל, יחסית לעולם הרחב ולמזה"ת ללא שום ספק היא מדינה מתקדמת, איננה פותרת את מי שמתעתד לקחת אחריות ותפקידי הנהגה במסגרתה, לשקוד על הרחבת והעמקת האופי הדמוקרטי והיהודי החופשי והפתוח של ישראל.<br /><br />12. שורשי הפוליטיקה הישראלית:<br /><br />את הפוליטיקה של מדינת ישראל יש לראות כהמשך ישיר של הפוליטיקה הציונית. את שתי אלו יש לראות כנגזרות מהתשובות השונות שניתנו לשתי שאלות זהות: שאלת המסגרת ושאלת התוכן. שאלת המסגרת היא הלא שאלת גבולותיה של מדינת היהודים: א"י שלמה? מהפרת לנילוס? מגדרה לחדרה? קו ירוק? חומת הפרדה? שאלת התוכן היא הלא שאלת דמות המדינה מבחינה כלכלית [שתי מדינות לשני עמים: עם האלפיון ושאר האזרחים], חברתית [אזרחות ונאמנות], ותרבותית [מי הוא יהודי, איך קולטים עליה וכד']. במונחים היסטוריים מדובר בשאלת 'בנין האומה' ובשאלת 'ארץ ישראל'.<br /><br /><br /><span style="font-size:130%;">חלק ב– מהעבר הרחוק לעתיד: מהשאלה היהודית לשאלה היהודית<br /></span><br />13. שורשי הפוליטיקה היהודית: המהפכה הצרפתית ו'השאלה היהודית'<br /><br />'פוליטיקה יהודית' פירושה התארגנות של יהודים על מנת להשיג שיפור משמעותי במצב זכויותיהם ותנאי חייהם. פוליטיקה כזו החלה מתפתחת רק לפני כמאתיים שנה, והיא באה לידי ביטוי בכיוונים שונים ומנוגדים. על מנת להבינה היטב, יש לקחת בחשבון את מצב היהודים בעולם המסורתי מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית, עד לפני מאתיים שנה, לעומת המצב כיום, מאתיים שנים מאוחר יותר. ההבדל ממחיש את שלל האפשרויות ואת עוצמת האתגרים של העת החדשה, שלצורך הפישוט מקובל לסמן את פתיחתה במהפכה הצרפתית. בנוסף, אין לשכוח תהליכים פנימיים שעברו על היהודים על סף העת החדשה, עת צמחו בקרב העם תנועות ההשכלה, החסידות והמתנגדות. שלושה כוחות שונים שפעלו זה כנגד זה וסייעו אף הם ביצירת הבסיס לתגובות היהודיות לעולם החדש. אם במאה ה18 נאבקו ביניהם החסידים במתנגדים, כשתנועת ההשכלה מתפתחת במרכז ובמערב אירופה, הנה במאה ה19 המאבק הופך להיות בין חרדים לשני סוגיהם [מתנגדים וחסידים] לבין ההשכלה שחדרה למזרח אירופה ולבשה אופי מיוחד, לאומי.<br /><br />14. 'השאלה היהודית' והתשובות הראשונות: דת, התבוללות והתחרדות:<br /><br />השאלה היהודית נבעה בעיקר מהתנאים החדשים שיצרה המהפכה הצרפתית ומהתנאים החברתיים והכלכליים של העת החדשה שהובילו אל המהפכה הצרפתית. השאלה היהודית נובעת מהעובדה, שאם עד למהפכה היהודים שמרו על נבדלות ברורה ועל שוליות חברתית, הנה עקרונות האמנסיפציה - 'החרות השוויון והאחוה' - יצרו אפשרויות ואתגרים חסרי תקדים. את התשובות הראשונות לאתגר המודרניזציה הציעו החרדים, הרפורמים, הקונסרבטיבים והמתבוללים, ויש לעמוד על השונה והדומה בין תשובות אלו.<br /><br />15. 'השאלה היהודית' והתשובות המתקדמות: לאומיות וציונות<br /><br />אם במחצית הראשונה של המאה ה19, התשובות המרכזיות ל'שאלה היהודית' היו אמנסיפציוניות לחיוב [רפורמה, קונסרבטיבה או להבדיל התבוללות] או לשלילה [התחרדות], הנה במחצית השניה של המאה ה19 אנו עדים להתעוררות של אפשרויות לאוטו-אמנסיפציה, קרי פעולה יהודית קולקטיבית-כללית [להבדיל מחרדית-סקטוריאלית וריאקציונית] למודרניזציה כלל-יהודית. מגמה זו מולידה את התשובות הלאומיות למיניהן, מאוטונומיזם ידישיסטי מזרח-אירופאי ועד לציונית המדינית.<br /><br />16. בעיות בפוליטיקה הישראלית: ימין-שמאל<br /><br />מקור המונח 'ימין-שמאל' באספת המעמדות: לימין המלך – המולך בחסדי האל, כלומר הכמורה - האצולה השמרנית, ולכן לשמאלו המעמד השלישי. ומכאן הזהוי בין שמאל כמהפכנים ובין ימין ושמרנים. בכל זאת שני הגורמים הללו מאיימים על המלוכה – כל אחד מסיבותיו – ולכן מתפתחת הן בשמאל והן בימין ביקרות על המדינה באשר היא. בשלבים המהפכנים הראשוניים, מתוך חשש מעוצמת ההמון, השמרנים מימין מתנהגים פוליטית במגמת ריאקציה, ולכן מזוהה המדינה יותר עם הימין. בשלב מאוחר יותר, עם התעצמות כוחם הכלכלי של גורמי ימין, הופכת המדינה למזוהה עם השמאל, הרואה בה גורם שמסוגל להגן על זכיותיו, באמצעות יכולתה ליצור ולקיים 'רשת בטחון' חברתית-כלכלית. משלב זה משמשת המדינה כמטרה למתקפה מצד 'ימין'. מכיוון שבעיקרו של המצב המודרני המדינה נחוצה לשם ארגון וויסות החיים החברתיים והכלכליים, כמו גם להבטחת סדר ומשפט, דבר המחייב אזרחים מזדהים עם 'השיטה' יעד אות ניתן להשיג רק באמצעות מערכת חינוך ותרבות ששוב רק למדינה יש את היכולת לקיימה, יוצא שבעומק הויכוח בין ימין ושמאל אין ספק באשר לעצם נחיצותה של המדינה, וההבדל בין הצדדים הוא באשר לגודלה, ובאשר לשאלה לאן עליה להפנות את משאביה. הימין תומך במהלך המחצית השניה של המאה העשרים במדינה חזקה לצרכי חוץ, בעוד שהשמאל מעוניין להקטין עוצמה ביטחונית זו, ואילו השמאל רוצה מדינה חזקה לעניני פנים, מישור פעולה שהימין דווקא מעונין שהמדינה תקטין את כוחה למינימום של תשתיות ושרותים ציבוריים חיוניים. במימד האידיאולוגי קיימת הסכמה בין 'ימין' ו'שמאל' באשר לסופה הרצוי של המדינה. במקור תפס הימין את תפקידה של המדינה כ"שומר לילה" שתסדיר את היחסים בין הפרטים – על רקע הנחת היסוד ש"אין דבר כזה חברה", ואילו השמאל ששאף לבנות חברה מראש ראה במדינה "ועד פועל של הבורגנות" השומר על יחסי הייצור הקיימים, ולכן ראה השמאל במדינה ענין שיחלוף מהעולם עם השתנותם המוחלטת של יחסי היצור והיעלמותו של המעמד הבורגני המנצל. אידיאולוגיות יסוד אלו עומדות ברקע המציאות, בה מתקיימת למעשה "נדנדה" או שקול כוחות בין הימין המעונין להבטיח בטחון פנימי ומדיני, לבין השמאל המעוניין להבטיח רשת בטחון חברתית-כלכלית. כל זה נכון לכל מדינה בימינו, כולל מדינת ישראל.<br /><br />17. בחזרה לעתיד: ציונות, פוסט-ציונות, אנטי-ציונות, אולטרא-ציונות<br /><br />מראשיתו ועד היום עומד הרעיון הציוני בפני אתגרים לא פשוטים, חלקם הרסניים. 'שיבת היהודים להיסטוריה', אולי נשמת אפה של הציונות [עוד לפני כניסתה להגדרות מטרות פוליטיות ולויכוח על הדרכים למימושן], תבעה מהיהודי אחריות. אחריות חברתית, פוליטית, כלכלית, מדינית. ואחריות פירושה קבלת עול המורכבות האנושית, הפנמה שהחיים בנויים מגוונים של אפור, הבנה שהאויב הגדול ביותר של הטוב הוא המצוין. מנקודת המבט הזו יש הרבה דמיון בין אולטרא-ציונים הרוצים הכל, כאן ועכשיו, לבין אנטי-ציונים שאף פעם לא רצו כאן לא כלום ואף פעם. הפוסט-ציונים מצידם נעים בין שתי אפשרויות קצה אלו: או שהם תובעים כאן ועכשיו 'מדינת אזרחיה' נטולת לאומיות, או שהם מתייחסים בביטול מיואש ומייאש לכל אפשרות לתיקון ועשייה. ציוני אם כך, פירושו לקיחת אחריות במסגרת גבולות אפשרות המעשה האנושי, מעשה אנושי שתמיד נתון לתיקון גבולותיו, אך במתינות, בענווה, בדרך ארץ. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-3554799522737341839?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-28950933639342628492009-08-10T21:14:00.000-07:002009-08-10T23:05:32.143-07:00על המוות [על המגע]מוות מתחיל היכן שהמגע נגמר.<br />אחרי מותו של קרוב, נשארים הזכרונות.<br />לזכרונות צורות רבות.<br />תמונות, בעיקר תמונות.<br />וסיפורים. הרבה סיפורים.<br />וחפצים, ומעשים ששינו מציאות [למשל עצים].<br />אבל כל אלו זכרונות.<br />הם בראש של אלו שנשארו אחרי מותו של קרוב.<br />ואין הם ואין הם יכולים להיות ואל לנו לצפות שכל אלו, הזכרונות,<br />יהיו דומים במשהו למגע.<br />כי חיים זה מגע.<br />ולכל מגע יש סוף.<br />כשאתם מחבקים מישהו קרוב, חבר, אהוב, בן,<br />אין הרגשה טובה מזו.<br />היתה פעם הרגשה טובה מזו.<br />הרחם.<br />חויית החיבוק הארוכה ביותר.<br />חיבוק הוא חזרה לרחם.<br />וכמו שרחם נפתח אחרי זמן ידוע,<br />כך לחיבוק יש אורך חיים ידוע.<br />הרבה פחות מתשעה חודשים,<br />אף פעם אפילו לא תשע דקות,<br />בדרך כלל קרוב יותר לתשע שניות.<br />עם סיום החיבוק מתחילה הפרידה.<br />או בעצם, הפרידה כבר תלויה שם באויר מהרגע שמתחיל<br />החיבוק.<br />פרידה היא לא מוות.<br />פרידה היא אימון לקראת המוות.<br />שהוא סופו של המגע.<br />אנשים ששיחק להם מזלם,<br />זוכים לשעה ארוכה, שעתיים אפילו,<br />או שלוש,<br />של חסד הפרידה האחרונה.<br />אהוב ליבם שליבו נדם,<br />שוכב על המיטה,<br />על גבו.<br />עיניו עצומות,<br />מערכותיו קרסו,<br />החיים אוזלים מתוך גופו.<br />ידיו פרוסות לצידי גופו,<br />ואהובתו יושבת לידו,<br />בוכיה,<br />המומה אולי,<br />גם אם יודעת שהכתובת היתה על הקיר,<br />כבר אז לפני 60 שנה,<br />כאשר החל בחיזוריו המסורבלים לפני שנגע המגע.<br />היא יושבת לידו,<br />ידה תחת ידו.<br />הוא עדין חם.<br />מת,<br />אבל חם.<br />ידו המוכרת מונחת על ידה.<br />לפרידה.<br />שעה<br />שעתיים<br />שלוש.<br />ולא עוד.<br />תם המגע, תמו החיים.<br />נותרים זכרונות,<br />ולא עוד.<br />כל חיינו אנו מתאמנים בפרידות.<br />החיבוק הוא הרחם,<br />הניתוק הוא תחילתו של סוף.<br />סוף חלקי, זמני,<br />אבל סוף.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-2895093363934262849?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-64597395355793362242009-08-04T22:31:00.000-07:002009-08-04T22:32:09.287-07:00על הגזענות<div dir="rtl" align="right"><br />"גזענות". עוד אחד מהמושגים העוברים כיבוס ושימוש יתר, עד כדי כך שהם לא אומרים שום דבר או גרוע מכך, עלולים לומר על אומריהם יותר משאומריהם אולי מתכוונים לומר באמצעותו.<br /><br />ציונות זה גזענות, והפליית ערבים בישראל זו גזענות וקריאות נאצה של אוהדי בית"ר זה גזענות ובקיצור כל מה שלא יפה בעיני מישהו עשוי לזכות בתואר הדרמטי, "גזענות".<br /><br />ובכן, גם בלי להכנס להגדרות מילוניות או אנציקלופדיות – דבר מבורך ומועיל לכשעצמו – ניתן בקלות, אם רק רוצים כמובן להתאמץ קצת ולעשות שימוש במתנה שקיבלנו כולנו מאלהים, שכל ישר ויכולת הבחנה הגלומה בו, לקבוע מה היא גזענות ומה היא כל דבר אחר: לאומיות, התעמרות או יצריות שבטית אם ללכת על התופעות שהוזכרו בפיסקה הקודמת.<br /><br />ההבחנה פשוטה להפליא. גזענות היא עמדה ערכית, רגשית, מוסרית, השקפתית הבנויה על מרכיב טבעי שיש לקרבן שלה. צבע עור למשל, סימני מין [שדיים וכו'], גובה, נפח וכד'.<br /><br />עוינות כלפי מי שיש לו עור שחור למשל היא עדין לא גזענות. חסר המרכיב ההשקפתי, כלומר המלים הסדורות המסבירות מדוע בעל עור שחור ראוי לגינוי, לעוינות, לחשדנות, לאפלייה וכיו"ב. ודוק!! אם השחור לא מקבל שרותים מהעירייה למשל, כי הוא לא אזרח, אין מדובר בגזענות אלא בכללים מנהליים המבחינים בין אזרח לשאיננו אזרח. וכמובן, אם המנהל הזה מבוסס, כמו בדוגמא החשובה לעיניננו של גרמניה הנאצית, על תורת גזע, הרי בוודאי שזו גזענות.<br /><br />אבל עוינות וחשדנות על בסיס שונות עדיין איננה גזענות. מהסיבה הפשוטה שאין לשכוח אותה גם במסגרת המאמץ של כל אחד מאיתנו להחזיק מעצמו אדם פתוח, נאור, סובלני ושמקבל כל תופעה וכל דבר [בולשיט אחד גדול אבל נניח ש], שכשם שהאדם ניחן ביכולת שכלית, תבונית וכד', הוא גם מצויד במנגנון טבעי לחלוטין באמצעותו הוא אמור להבחין, לפעמים אינסטינקטיבית, בין 'עמית' ל'טורף', בין איום לבין רגיעה. תשאלו אשה ההולכת בחניון תת קרקעי באמצע הלילה, ושומעת הד של צעדים במרחק לא רב ממנה. תסלחו אם אם אומר לכם שאתם צבועים אם אתם מכנים את רגש הפחד הטבעי המתעורר בה כ'גזענות' נגד 'הגברים' כי 'מה היא עושה הכללות', כי הרי 'אסור לעשות הכללות'.<br /><br />זהו, שמותר. לא רק שמותר אלא זה טבעי כמו ההנאה מבריזה טובה בחודש אוקטובר וכמו היאוש שיש בי כרגע מהעובדה שעוד לא 730 בבוקר ואני כבר מזיע. כי אוגוסט. הכללה היא א-ב ולפעמית גם ש-ת של כל פעולה אנושית כמעט. פוליטיקה למשל. או כביש מהיר. או מתקן התפתלת מים. או הסרט של מיקי רוזנטל. מיקי למשל מניח שכוווולם ירימו גבה לנוכח מעלליהם של פקידי האוצר ושל האחים עופר בדרכם לקחת ל'ציבור' [עוד הכללה] את נכסיו ולהפוך אותם לענין פרטי. 'איך הוא מעז המיקי רוזנטל החצוף הזה לעשות הכללות? ואולי יש כאלו בציבור שחושבים שהפרטה זה טוב?'<br /><br />זה לא משנה. כי יכולת ההכללה כאמור היא אבן יסוד בחשיבה ובפעולה האנושית. בדיוק כמו ההבחנה והשכל הישר שלוקחות אותנו כמובן לצד השני. מיקי רוזנטל למשל ילך עד לאיש הספציפי ההוא בקרית טבעון הספציפית ההיא וידבר איתו על בעית הסרטן שלו, שהיא כמובן בעיה הנגזרת ככל הנראה מבעיות והתנהגויות בספירה הציבורית [זיהום האויר במפרץ]. וחוזר חלילה. מורכב.<br /><br />ובחזרה לגזענות, ולסיכום הטיעון הקודם: מי שמבלבל בין גזענות להכללות, מבלבל את המוח במעין גישה פסבדו-נאורה שאין מאחוריה אלא סתם טיפשות אופנתית במקרה אחד, או מוסרנות טהרנית במקרה אחר, ואני לא יודע מה יותר גרוע. זה גם לא חשוב. סוג חשיבה כזה הוא גם מוטעה, גם מזיק וגם עלוב. והבעיה הגדולה שבמסגרת הפוסט-מודרנה הדורסנית, סוג החשיבה הזה נעשה כל כך רווח שניתן לחלץ דוגמאות שלו בכל ראיון רדיופוני כמעט. כשרזי ברקאי ראיין לפני יומיים עיתונאי חרדי ואת יו"ר אגודת הגאים, שניהם, שלושתם למעשה, כל הזמן חזרו על המנטרה 'אני לא עושה הכללות'. או משהו כזה. דברי הבל שלמזלו של אותו עימות רדיופוני תפסו חלק קטן במסגרת שיחה לא רעה בכלל ולעתים ממש נוקבת ורצינית אודות פרשיית הרצח וספיחיו.<br /><br />אז אחרי שאמרנו שאין לגזענות ולהכללות ולא כלום אלא במובן הטריוויאלי שהכללה היא חלק מהחשיבה האנושית וטוב שכך, נעבור הלאה להמשיך ולדון במה זה גזענות, ומה זה לא.<br /><br />אז אמרנו שגזענות היא קודם כל צורת מחשבה המייחסת חשיבות מרכזית ולעתים אף גורפת, למרכיב טבעי של אדם מסויים, כגון צבע עורו [שזו תמיד הדוגמא הנוחה ביותר, גם בשל בולטותה החזותית וגם בשל ההיסטוריה הכבדה שלה]. והיא לא מסתפקת בכך, אלא היא מסבירה באמצעות מרכיב טבעי זה שורה של ענינים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. ומשם היא ממשיכה ומצדיקה התנהגות כלפי אותו האיש השחור [או בעל השדיים או בעל תכונות קשות יותר להבחנה כמו במקרה היהודי מנקודת מבטו של הנאצי], והיא כמובן לא תהיה שלמה אם לא תגיד דברים ברורים באשר ליתרונותיהם הטבעיים באותה מידה של כל מי שאיננו שחור או אשה או יהודי.<br /><br />זה חשוב ולכן אני חוזר על כך שוב ושוב. אם אני אשה ורואה גבר, עצם החשדנות שלי כלפיו איננה גזענות למרות שעשיתי זאת על בסיס היותו גבר. אני חושדת בו על בסיס הכללה נכונה שבדרך כלל גברים הם אלו שתוקפים מינית נשים ולא להפך. אם אהפוך את התחושה הטבעית הזו לתורה שלמה, במסגרתה גברים יושבים במחנות עבודה וריכוז, או שהם מופלים לרעה במשכורתם באופן ישיר על בסיס הטענה שהם גברים, ורק אם אכתוב מנשרים וספרים ותכניות לימוד בהם אני מסבירה את עליונות האשה ואת נחיתות הגבר, רק ורק אז אני סוף סוף ראויה לתואר הנכסף, 'גזענית'.<br /><br />אני משוכנע שיש בין הקוראות והקוראים כאלו שקפצו עכשיו ואמרו, 'בדיוק!! הרי זה מה שקורה!! נשים במגזר הציבורי זוכות לשכר נמוך יותר על אותה עבודה!! מה זה אם לא הפליה על רקע גופני כלומר גזעי??!!!'. זהו, שזה לא. כשתראו לי סעיף אחד בהסכם עבודה אחד, בין במגזר הציבורי ובין בזה הפרטי בו כתוב במפורש שמי שכתוב בתעודת הזהות שלו בסעיף מין, 'אשה', זכאי לשכר בסיסי נמוך יותר, אז תצדקו. אלא שברור לכם שבמדינה דמוקרטית דבר כזה לא יתכן. ולכן, במקום לצעוק 'גזענות' על אפליית השכר [הקיימת עובדתית] הנדונה, לכו לבדוק את הסיבות האמיתיות שהן מורכבות פי כמה. ברור, יותר קל לצעוק 'גזענות', זה עושה הרגשה טובה, סוג של קתרזיס, אבל זה לא משווה את המשכורות כי האפליה בשכר מקורה בתקנות אחרות הקשורות לשעות עבודה, רכב, טלפון, תקנים ושאר ענינים המענינים ניאו-ליברלים מזה, וסוציאל-דמוקרטים מזה. בקיצור, אתם רוצים להמשיך להפלות בשכר נשים? תהיו ניאו-ליברלים. רוצים להפך? תהיו סוציאל-דמוקרטים. אל תבזבזו זמן על 'גזענות'. זה לא שם.<br /><br />סיכום ביניים. גזענות מבוססת קודם כל על הבדל טבעי, והיא זקוקה לעוד כמה מרכיבים משמעותיים וצפופים מאד על מנת להפוך לכזו.<br /><br />לעומת זאת, כל הבחנה בין בני אדם הנשענת על הבדל של תפיסות עולם, אמונה, ערכים, דת וכיו"ב, איננה ולא יכולה להיות גזענות, גם אם במקרה כל השחורים בעולם יהפכו מחרתיים לפרוטסטנטים וכל הלבנים בעולם יהפכו מחר למוסלמים שיעים. לא שזה עומד לקרות אבל אורטגה אי-גאסט נתן לנו אישור להגזים לפעמים כדי להבהיר נקודה ואת זה אני עושה כרגע, לפני שאמשיך הלאה, לגופו של ויכוח, כי הרי לא הייתי נדרש לכל הענין הזה לולא הרצח והרשומה שכתבתי והתגובות שקיבלתי.<br /><br />כשאני יוצא נגד תפיסת העולם החרדית, אני לא יכול להיות גזעני מהסיבות האמורות לעיל. אני תוקף את השקפת העולם של החרדי הממוצע, ובוודאי שאני עושה הכללה גם אם אני יודע שיש אינספור ביטויים לחרדיות. כי אם אניח הנחה פסיבדו-נאורה לפיה 'כל אחד הוא אדם ואין לעשות הכללות בלה בלה', אני שומט את הקרקע לא רק מתחת לעולם החרדי שמי שתוקף אותי על היותי גזען כלפיו מנסה להגן עליו באמצעות אותה התקפה, אלא אני שומט את הקרקע גם מתחת לתפיסת העולם המנוגדת לחרדיות, שלצורך הענין נקרא לה 'ליברליות'. אם כל אחד הוא יחיד ומיוחד, אז לא רק שאינכם יכולים להבין אותי כרגע, כי לכל אחד גם שפה משלו, כי כל אחד יחיד ומיוחד, כאמור, אלא שגם חרדי לא יכול להבין את רעהו החרדי וציוני לא יכול וכו' וגם פלסטיני וכו'. הפרטה מוחלטת של הזהות ושל הדיון.<br /><br />אני לעומת זאת נותן כבוד עמוק גם לחזבאללה וגם לחמאס וגם להבדיל החרדים וגם להבדיל להבדיל הסוציאל-דמוקרטים הציונים. מדובר בקבוצות אדם המקיימות ביניהם שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית חברתית ולפיכך גם פוליטית. גם באמצעות הפוליטיקה, גם באמצעות הפוליטיקה, הם נאבקים על חלקם בסל המשאבים הנובע מהפעילות הכלכלית, וכאן סוף סוף מתחבר הכל, תרבות [השקפה], חברה [קשר עם אנשים נוספים שהם לא אני למטרות שייכות ואינטימיות], כלכלה [מה שמאפשר את כל זה] ופוליטיקה [הפעולה שמאפשרת לי לאפשר לעצמי ולשותפי את כל זה].<br /><br />כמו גם במקרה של ליברליות. אני ליברל. הסוציאלדמוקרטיה-הציונית שלי היא שלוחה של הליברליות וביקורת עליה גם יחד. כציוני אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה והידועה שבמסגרת הליברליזם המבורך שנולד במאות ה18 וה19, לא היה מקום של ממש לזהות היהודית הקבוצית - להבדיל מזהות פרטית דתית-פולחנית מהסוג הידוע בשם 'רפורמה', 'קונסרבטיבה' ו'אורתודוכסיה' [כן, גם אורתודוכסיה', ועל כך בפעם אחרת]. וכסוציאליסט אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה שהליברליזם ורוב הליברלים של המאות ה18 וה19 הלכו רחוק מדי בדגש ששמו על ליברליזם כלכלי והעיוותים החברתיים והכלכליים שיצרה נטייה מוגזמת זו הביאו את אבותי הסוציאליסטים למסקנה כי עליהם לאחוז בכלים פוליטיים כאלו ואחרים על מנת להציל את הליברליזם מעצמו.<br /><br />אבל זה אני. עמיתי הגא, ההומו, הטרנס, הלזב, וכן הלאה, לוקח את הליברליזם לכיוון המיני. וכליברל אני איתו. במקביל אומר לו שלא כדאי להפוך את המיניות לחזות הכל, בדיוק כשם שלא כדאי להפוך את 'כוחות השוק' לחזות הכל, כי החיים מורכבים ועיצוב חיים במתכונת ליברלית זוהי מורכבות כפולה ומתומנת, ולכן אם חשוב לו – לגא או לכל אחד אחד הנהנה מהליברליזם – להנות מהליברליזם, עליו לעמול כל הזמן על תיקונו ותחזוקתו. ותיקון ותחזוקה של מערכת אנושית, כל מערכת אנושית, מהמערה ועד לותיקן, מהבתים על המים ועד למאה שערים, זה ענין מורכב, והוא פי כמה יותר מורכב כשהוא ליברלי, מודרני, פוליטי וללא הפסקה.<br /><br />הלאה. ולצד השני של המתרס, הצד האנטי-ליברלי.<br /><br />מכיוון שאני נותן כבוד עמוק לכל בעל תפיסה, אני לא מרחם עליו ולא עושה לו הנחות ולא קורא לעצמי בשמות לא-לי ["גזען"] בבואי לשקול את השקפתו במאזניים הרלבנטיים היחידים שהוא הוא עצמו יכריז עליהם כעל כאלו: מאזני המציאות. כי אין השקפה סתם, כלומר אין השקפת עולם הנותנת לעצמה פטור מהעולם. וכשיש השקפה כזו, ויש כמותה רבות, היא לא השקפת עולם אחראית במובן הפשוט שהיא לא לוקחת אחריות על המציאות. בחלק מהמקרים זהו בדיוק מה שהיא רוצה להשיג: מנוחה מהמציאות [אסקייפיזם בלע"ז] ובחלק אחר היא מנהלת מערכת ערכית שלמה על שקר.<br /><br />פשוט כך. שקר. שזה הפוך האמת. ואמת היא כמובן דבר בעל פנים רבות ומגוונות, ומי אני שאומר מה היא האמת המוחלטת גם אם אני יודע בוודאות שהיא קיימת. אבל אי יכולתי לדעת במדויק את האמת המסויימת בענין מסויים [כמו למשל מי רצח את ארלוזורוב] איננה הופכת את האמת לשקר ואת השקר לאמת. יש לא מעט פרופסורים שמתפרנסים טוב מהטיפשות הזו, ומי אני שאגזול פרנסה מפרופסורים או מכל אחד אחר [פילוסופים כדורגלנים ופילוסופיות דוגמניות וכל כיו"ב שותפים בתעשיית הבידור שכשמה כן היא מבדרת את השכל במקום לשפר את יכולתו להתרכז ולחתור את האמת. ואני לא מתפרץ לדלת פתוחה ולא ממציא כאן שום גלגל. הרי המנדט של התקשורת הוא 'זכות הציבור לדעת' ולא 'חובת הציבור להיטמטם'. זאת אף זאת. 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' רצוי שינבח דברי טעם ולא הבלים פוסט-מודרניסטים. אף אחד לא באמת ניסה לעשות את מבחן הרייטינג ולראות אולי גם לדברי טעם יהיו קונים].<br /><br />ביקורת על החרדיות [או על הסוציאלדמוקרטיה] איננה יכולה להיות גזענות מהסיבה הפשוטה שמדובר בהשקפות עולם שלשיטתן הן פונות לכל ופתוחות לכל. ההומוסקסואל יגיע לגאולת נפשו לכשיזכור שהוא יהודי – ואם איננו יהודי כשיתגייר כהלכה – ויוותר על 'חטאיו' ו'סטיותיו' ואז יגיע כמו אורי זוהר שטוף הזימה אל האור, ויבוא. כך גם הסוציאלדמוקרט מייחל ליום שפקידי האוצר יקראו עיתונים, יבינו שמשהו לא טוב קרה גם בעולם הממשי וגם בעולם התיאורטי שלהם באמצעותו הם ודומיהם ברחבי העולם התערבו בעולם הממשי ועיצבו אותו, ויחזרו בתשובה, יצטרפו ליסו"ד, יחתמו על מינוי ל'חברה' ויתפקדו ל'עבודה' או יקחו חלק בהקמתה של מפלגה סוציאלדמוקרטית חדשה.<br /><br />עד שזה יקרה, כלומר עד שהומוסקסואל מתחזק והופך לחרדי 'סטרייט', ועד שפקיד אוצר מצטרף למחוז הקבוצים במפלגת העבודה, כל מה שנשאר זה קבוצות אנשים המנהלים ביניהם מלחמת דעות. מלחמה הכוללת נאצות, חרפות, גידופים ושאר ירקות. זה יכול להשמע לא טוב, זה אולי לא יפה, יש האומרים 'לא מועיל', ויתכן כי כל זה נכון. אבל האלטרנטיבה של טישטוש הויכוח אם באמצעות פוסט-מודרניזם של פירוק-חברה ['כל אחד יחיד ומיוחד' ו'אסור לעשות הכללות'] ואם באמצעות פוסט-מודרניזם של מירוק-נפש ['הלאה הגזענות'] היא לא אלטרנטיבה ראויה, בלשון המעטה. כי אלטרנטיבה ראויה לשמה היא רק זו הלוקחת את מרכיבי החיים האנושיים כולם, ושוקלת את השיקולים הביקורתיים ביחס אליהם.<br /><br />מרכיבי החיים האנושיים? לא לפי סדר חשיבות, ולא כל הרשימה, ובכל זאת:<br />שכל ישר<br />מרכיב טבעי<br />נטייה מבורכת וטבעית להכללה<br />יכולת שיש לטפח לעשות הבחנות<br />יכולת להציע השקפת עולם מגובשת<br />החובה להעמיד את השקפת העולם למבחן המציאות<br />הנטייה לברוח מכל זה לחופי המבטחים המדומים של נאורות-מזוייפת<br />החובה להלחם בנטייה הזו של בריחה מהמציאות ושל נאורות מזוייפת באמצעות ביקורתיות לשמה</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-6459739535579336224?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-60047693548728066852009-07-22T12:25:00.001-07:002009-07-22T12:58:29.943-07:00על התרבותבשלב הזה של הדיון, לכאורה מאוחר לומר כי היסטוריונים ומדעני חברה אחרים נוהגים להביט על המציאות לפחות מארבע זויות, שהן שרירותיות במידה ידועה אבל הכרחיות על מנת למדוד את הידיעה. ארבע הזויות הן - לא לפי סדר החשיבות - כלכלה, פוליטיקה, תרבות וחברה.<br /><br />ברשומה הששית של בלוג זה, אגדיר למה כוונתי בכל אחד מארבע זויות אלו. ברשומה הזו אדון בתרבות. בחמישית אדון בחברה. ברשומה הקודמת דנתי בפוליטיקה ואילו באלו שקדמו להן דנתי בכלכלה. מיותר לציין כי אין מדובר ברשומות מלאות או בסוף פסוק. אדרבא, הדרך הנכונה היא שיטת המעגלים המתרחבים. כלומר הליכה צעד צעד מנושא לנושא, מזוית לזוית, מהתרבות לפוליטיקה וממנה לכלכלה ומשם לחברה, וחוזר חלילה לתרבות ולפוליטיקה וכן הלאה, כאשר בכל שלב יש להוסיף משהו, להעמיקו.<br /><br />למעשה, שתי הפסקאות הקודמות הן לכשעצמן ביטוי להבטחה שבכותרת. עצם ההכרזה על זויות הסתכלות, עצם הבחירה בהן, עצם הטענה שאין היררכיה ביניהן, ועצם הטענה שיש ביניהן קשר, היא מהלך 'תרבותי', במובן אותו לא הגדרתי - דבר שהבטחתי לעשות ברשומה הששית כאמור - אבל שבשלב הזה ניתן לסכמו במונח מקביל: 'הגות' או במונח מקביל אחר: 'תודעה'.<br /><br />מישהו אחר יגיד 'אמונה', אחר יציע 'נרטיב'. כך או אחרת - וחשוב לי להדגיש שמבחינתי אמונה, נרטיב, הגות או תודעה אינם מושגים נרדפים גם אם הם שייכים לאותה משפחה - מדובר בתוצר של המחשבה החופשית, הרציונלית, התבונית, וזו בדיוק נקודת המוצא לרשומה הזו.<br /><br />ב'על התרבות' כוונתי ל'תרבות' בהקשרה המודרני. כאחד הבסיסים ל'חיים הטובים'. בקיצור יש לומר כי המאפיין המרכזי של התרבות בעידן המודרני הוא העדר הגבולות שלה. העדר מוחלט של גבולות, להוציא את גבולות התודעה האנושיים, שכמו הטימטום - שהוא עוד ביטוי לתרבות - על פי גרסתו של אינשטיין הוא אינסופי.<br /><br />דוגמאות לאינסופיות של התרבות המודרנית, יהיו שיאמרו 'פוסט-מודרנית', יש גם כן בלי סוף. כל סוגי המוזיקה העולים בדעתכם, סוגי הסרטים, האופנה, הבדיחות, הספרות, היצירה הפלסטית וכן הלאה וכן הלאה. בשעורים שלי אני אוהב לנקוט בשני אייקונים המסמלים את ההבדל בין התרבות בעולם הטרום-מודרני, או המסורתי [כאן כן מדובר במושגים נרדפים, אלא שאחד הוא על דרך השלילה ולכן בטוח יותר ונקי מקונוטציות, לעומת עמיתו המתאפיין מבחינות אלו במהופך].<br /><br />האייקון המסמל את התרבות בעולם הטרום-מודרני הוא משולש, או פירמידה. ההבדל ביניהם הוא במימד הנפח שהוא לא עקרוני לטענה שבכוונתי לטעון. כי משולש, או פירמידה, הם שטחים או נפחים מוחלטים וסופיים. זאת ואף זאת: הם מארגנים את התוכן המוגבל אותו הם מסוגלים להכיל בהיררכיה ברורה של חשוב יותר וחשוב פחות, כשהקצה העליון מסמל כמובן את התוכן העיליתי ביותר. דוגמא קונקרטית פשוטה היא 'ארון הספרים היהודי', מושג מודרני, יש יאמרו פוסט-מודרני, אבל כאן אני לא נוקט בו במובן פוליטי-חברתי כלשהוא אלא כמתאר כללי של מה שניתן לכנות 'היצירה היהודית לדורותיה', אבל לא 'מהתנ"ך לפלמ"ח' מהסיבה הפשוטה שאנו דנים בתקופה הטרום-מודרנית. ולכן, הפירמידה או המשולש שלנו חוסמים את כל היצירה היהודית עד למאה ה17 בערך, והם מארגנים את כל היצירה הזו לא רק על פי היררכיה ברורה - התנ"ך בשפיץ ואילו ספרות הרבנים של המאה ה17 לצורך הענין למטה [ולא לבלבל את המושג הטכני 'בסיס' עם המושג המעריך 'בסיס'!! כי כאן 'הבסיס' הוא כמובן השפיץ!] - אלא על פי 'פנים' ו'חוץ'.<br /><br />אני מקווה ומניח שהקורא הממוצע מכיר את המושג 'ספרים חיצוניים', ואם לא יעשה רגע הפסקה ויקפוץ לביקור בגוגל. ועכשיו, כשהוא יודע מה הם 'ספרים חיצוניים' הוא מבין טוב יותר את המשפט הארוך שסיים את הפסקה הקודמת, והוא בוודאי מבין טוב יותר את האייקון של הפירמידה או המשולש. מעתה אמור, תרבות טרום-מודרנית מתאפיינת בכך שהיא מסדרת את תכניה במידרג ברור תוך שהיא מוציאה אל מחוץ לגבולות ההסכמה את מה שלהלן יכונה 'ספרות חיצונית'.<br /><br />וכאן למושג 'נרטיב' כוח מארגן עצום. כי על פי 'הנרטיב', או 'המיתוס' של היהודים, 'הספרים החיצוניים' כוללים לא רק ספר לגיטימי מבחינת תכניו [הדתיים-הירואיים ולאומיים גם יחד!] כמו 'ספר החשמונאים', אלא כמובן את הקוראן או את הברית החדשה. בכוונה סידרתי את השניים בסדר כרונולוגי הפוך כדי שאוכל בקלות רבה יותר להפנות את תשומת לב הקורא לאופן בו עולה שמו של החיבור הנוצרי הקדוש ביותר עם התיזה שאני מציב כאן, ברשומה הזו. כי מה היא 'ברית חדשה' אם לא ברור לכל כי היא באה אחרי מה שהנרטיב הנוצרי יכנה 'ברית ישנה', שהוא בדיוק מה שיהודים טרום-מודרניים על פי המיתוס שלהם יכנו בקיצור ובדיוק מושלם מבחינתם 'ספר הברית' [לא ישן ולא חדש אלא הברית היחידה הבלעדית והבלתי ניתנת להפרה בין אלהים, עמו, תורתו וארצו]?<br /><br />אם הדברים קשים לעיכול - ואני לא רואה יותר מדי סיבות למה יהיו כך הדברים - שווה לקרוא בהם שוב.<br /><br />אני בינתיים עובר לאייקון השני, המסמל את התרבות בעולם המודרני. האייקון הזה הוא כוננית מדפים, או רשת. שזה בדיוק אותו הדבר חוץ ממה שמניחים על כוננית או על רשת. ובניגוד למה שנהוג לחשוב ולפאר ולקלס ולרומם ולשבח כפריצת דרך מהפכנית, האינטרנט [הרשת] הוא המשך ישיר של התפיסה של כוננית הספרים הפתוחה. הוא מהיר הרבה יותר, נגיש הרבה יותר, עשיר הרבה יותר במבעים ויזואליים, אבל הוא המשך ולא מהפכה.<br /><br />כי המהפכה באה לידי ביטוי בכוננית המדפים, שבמלה אחרת אפשר היה לכנותה 'אנציקלופדיה'. שווה להכנס לאתר כלשהוא באינטרנט [אלא מה] שמסביר את האטימולוגיה של המושג הזה, אנציקלופדיה, ועוד יותר את ההיסטוריה שלה. בקיצור נגיד, שמפעלם של האנציקלופדיסטים במאה ה18, אולי המאה המשמעותית ביותר ביצירתה של העת החדשה חוץ מהמאה ה19 והמאה ה20 כמובן, יצא במפורש כנגד ההיררכיה המשולשת-פירמידלית של הכנסיות למיניהן. מעתה כל הידע חשוב באותה מידה, ובלבד שיש לו משמעות - ומשמעות תהיה נושא לרשומה נוספת, אינני יכול לנחש את מספרה אבל מתוך ההגיון הספירלי שתואר לעיל, הרי לכשאשוב יום אחד לספירת התרבות אקדיש דיון שיטתי למושג המשמעות הבעייתי והחשוב והמכריע כל כך.<br /><br />ובכן, מעבר לשאלת המשמעות, או לצידה של שאלת המשמעות, האנציקלופדיסטים הניחו שאת הידע יש לסדר רק באופן אחד: הא-ב. שזה בדיוק מה שיודע לעשות האינטרנט. לסדר ידע, או תרבות - כי פדופיליה היא לא ממש ידע במובן הידוע, אבל היא סוג [מגונה מאד] של תרבות - על פי הא-ב. ויהיו מי שיגידו, ובצדק, שעל פי דבר 'נחות' עוד יותר מא-ב: דיגיטציה בינארית.<br /><br />עד כאן על ההבדל בין האייקונים ובין מה שהם מייצגים. ברור לגמרי כי מנקודה זו ואילך העבודה כלומר הדיון רק מתחיל. השאלות שמתרוצצות בראש של כולכם, אני ממש יכול לשמוע אותן צועקות בקול, הן כאלו למשל: 'ואת הידע שמסדרים לפי הא-ב, מי אוסף? ומי כותב את הערך בבריטניקה או בויקיפדיה?' וגם 'מה הוא בכלל ידע?' או 'למה התכוונת כשאמרת שגם פדופיליה היא תרבות'?<br /><br />שאלות מצויינות. רשימה ראשונית ואפילו טרום-ראשונית. אבל נקודת מוצא כבר יש. התרבות המודרנית היא אינסופית. בחומריה, באופניה, בנקודות המוצא והסיום [הלא קיים] שלה, בכל היבטיה ובעיקר אולי בויכוח על כל אלו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8624978807701072679-6004769354872806685?l=udimanorblog.blogspot.com' alt='' /></div>אודי מנורhttp://www.blogger.com/profile/00549915067420873231noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8624978807701072679.post-39485341245052149832009-07-16T23:41:00.001-07:002009-07-16T23:41:42.140-07:00על הפוליטיקה<div dir="rtl" align="right">הרשומה הקודמת הסתיימה בהבטחה לעסוק "ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות", כפי שהיחסים הללו מושפעים או אף מוכתבים משתי הדרכים המוסריות המוכרות יותר במושגים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'.<br /><br />ובכן, מנקודת מבט של הסדר הטוב, צריך הייתי לדון בשאלה הזו מאוחר יותר. יש עוד המון דברים להסביר אודות עולמנו המודרני, כמו למשל כיצד נולד הכסף, מדוע דמוקרטיה היא השיטה הרווחת לפחות ברמת ההצהרה, מה תפקיד התקשורת, מדוע התפתחה כפי שהתפתחה בלי קשר לתמורות בטכנולוגיה של הפצת מידע – טכנולוגיה שגם היא לאו דווקא באה לעולם 'יש מאין' אלא מתוך אותם הקשרים היסטוריים – איך המצאת האסלה תרמה את חלקה למהותה של המציאות החברתית בימינו, ועוד ועוד.<br /><br />אבל הבטחתי ולכן אקיים כבר כאן כבר עכשיו את הדיון הפוליטי המסובך. לפני הכל חשוב לי להבהיר דבר והיפוכו: 'הדבר' – שפוליטיקה היא תחום העיסוק האנושי המורכב ביותר. אין שום דבר שאני מעלה על דעתי שהוא מסובך יותר. לא אמנות ולא מטוסים ולא מחקר הסרטן ולא רוק פרוגרסיבי, כל אלו דוגמאות לגאונות האנושית בתפארתה. 'היפוכו' – שככל שהפוליטיקה הולכת ומעצבת את מציאות חיינו, וככל שהיא צוברת נסיון היסטורי, וכמו מטוסים, קרבורטורים ו-CPU ואפילו איי-פון, היא הולכת ומשתכללת, כך הולך וגדל הפער בין המורכבות המעמיקה הזו לבין היכולת – והרצון! – האנושיים להבינה.<br /><br />אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור: הפוליטיקה היא יצירה אנושית; הפוליטיקה מעצבת את המציאות האנושית של כל האנשים; רוב האנשים אינם רוצים לנסות ולהבינה.<br /><br />את הפרדוקס העולה מהסיכום הקצר הזה קל מאד להסביר: תעשיית הסטירה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל סוגי תרבות ההמונים – עיתון, טלוויזיה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו' – היא המפלט של רוב האנשים מהמאמץ הקשה להבין מה היא פוליטיקה; להבין שהיא הכלי המרכזי שמעצב את חייהם; להסיק מכך שהם חייבים לעסוק בה כדי לעצב את חייהם.<br /><br />אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור, באמצעות בדיחה ישנה מאד: 'שאלה: מה המקום הקר ביותר בכדור הארץ? תשובה: הכנסת. שאלה: למה? תשובה: 120 מתחת לאפס'.<br /><br />לא. אין להבין מדברי עד כאן שבכנסת ישראל יושבים רק הגאונים שמבינים מה היא פוליטיקה. אדרבא, חלק גדול מטענת הבורות לגבי מהותה של הפוליטיקה תקפה גם לגבי חלקם הגדול. 'בתוך עמם הם יושבים' והדברים ידועים. הרצל כתב כבר לפני יותר ממאה שנים ביומנו, שהשיטה הדמוקרטית מביאה בהכרח את האנשים הבינוניים ביותר לפרלמנטים. וזה עוד לפני עידן הפריימריז. באותה תקופה בערך כתב מקס וובר הגדול את ספרו קטן המידות ועמוק המשמעות, 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', בו קרא לתלמידיו הנבחרים ביותר להבין שהפוליטיקה היא מקצוע ושיש לבחור בו ולהתיחס אליו בהתאם.<br /><br />עד כאן פרק ראשון, שלצורך הענין נכתירו במלים: 'בזכות הפוליטיקה'.<br /><br />הפרק השני יעסוק כמובטח ברשומה הקודמת במגבלות הפוליטיקה כפי ששורטטו בין הגבולות המוסריים שלה – 'חטוף' קפיטליסטי לעומת 'סולידריות' סוציאליסטית - וגבולות האפשר הסגורים בין הכוונות לבין התוצאות.<br /><br />ניישר קו בענין המוסרי. מדיניות 'החטוף' נשענת כאמור על ההבנה, שכל יחיד תלוי לקיומו בזולת, אלא שהזולת הוא ענין מופשט, ולכן אין לי בעיה מוסרית לחטוף, כי אני לא חוטף ממישהו קונקרטי ואין קשר ברור וישיר בין התנהגותי בשוק המניות [ספקולציות על שערי מטבע למשל] לבין ההשלכות שלה על התמוטטות של מפעלים מהצד השני של האוקיינוס. מכאן ברור מדוע התפיסה הזו נשענת על מושג 'האדם האגואיסטי' המיוחס לאדם סמית [לא כל כך בצדק, או למעשה מחוץ להקשר של המאה ה-18, תקופה של ראשית מוגבלת מאד של גלובליזציה], ומדוע 'האינדיבידואליזם' הוא ספינת הדגל שלה ומדוע היא מתנגדת לכל נסיון של סוציאליזציה פוליטית של המעשה הכלכלי [כמו למשל הסדרים של מדינת רווחה] ומדוע היא מתייחסת בעוינות לגביית מסים ומדוע לפיכך היא נוקטת פוליטיקה של הפחתת מסים. שהרי מיסוי הוא הצעד הרווח והבסיסי ביותר לסוציאליזציה פוליטית של הכלכלה. קולקטיביזם העומד בניגוד לאינדיבידואליזם האגואיסטי הקדוש.<br /><br />המדיניות הסולידרית מבוססת על ההפך הגמור. אין צורך לכתוב כל כך הרבה כי כל מה שצריך זה להפוך את כל הפיסקה הקודמת על הראש: מה אצל הקפיטליסט מיסוי הוא הצעד האחרון של הקולקטיביזם שגם אותו – את המיסוי – יש להפחית עד למינימום ואולי אף לבטלו לחלוטין, הנה אצל הסוציאליסט מיסוי הוא רק צעד ראשון לקולקטיביזם כלכלי שיש לנהל אותו באופן פרוגרסיבי [מדרגות מס וכו']. אין להבין מכך שקולקטיביזם כלכלי זה מנוגד לאינדיבידואליזם. ההפך הגמור. 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו' הוא הביטוי האולטימטיבי לתובנה שהעולם מורכב מיחידים, שהם שונים הן כיצרנים והן כצרכנים, ושלכן המשימה היא לארגן את העולם כך שאכן כל יחיד יוכל להפיק מעצמו ולהפיק לעצמו את המיטב. ומי שלא זוכר, את המשפט הזה אפשר למצוא במניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס, 1848.<br /><br />נסכם בקיצור את שתי הפסקאות הקודמות: הפוליטיקה תהיה מוגבלת מצד ימין בנטייה להפחית את מעורבותה יוצרת השוויון או בנטייה הזהה להגביר את מעורבותה כדי להפחית את השוויון, ומצד שמאל הפוליטיקה תהיה מוגבלת בנטייה להגביר את מעורבותה כדי להגביר את השוויון או בנטייה זהה להגביל את אי השוויון.<br /><br />כפי שניתן להבין מהפיסקה הקודמת, הפוליטיקה מתאפיינת בהכרח בדינמיות. היא כל הזמן מגיבה למצב נתון. במקום בו יש אי-שוויון גדול, נגיד בברזיל, פוליטיקה שמאלית חזקה תהיה עסוקה קודם כל בלבלום את הגידול באי השוויון ורק אחר כך תוכל לעבור למתקפה של הגדלת שוויון. היפוכו של דבר יכול להתקיים במדינה שוויונית למדי, למשל שבדיה, שהאזרחים – מחוסר הבנתם את הפוליטיקה או מתמורה משמעותית שהתרחשה בתחום הערכי-מוסרי – החליטו להציב בראש המדינה כוח ימני חזק. כוח כזה יהיה עסוק קודם כל בבלימת הגידול בשווויון ורק אחר כך בהגדלת אי-השוויון על ידי הפחתת מסים והקטנת יכולותיה של מדינת הרווחה וכד'.<br /><br />את הדינמיות הזו, סיכם מאו במכתם מפורסם:<br /><br />'כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים<br />האויב נעצר, אנחנו מתקדמים<br />האויב מתעייף, אנחנו תוקפים<br />האויב נסוג, אנחנו רודפים'<br />['המסע הארוך', האריסון סולסברי, ספרית מעריב, 1987, עמ' 136]<br /><br />אינני בטוח ש-16 מלים אלו תלויות בחדריהם הממוזגים של פקידי האוצר, אבל ללא ספק הם עובדים על פיהן, בדיוק כפי שעובדים על פיהן סוציאלדמוקרטים ברחבי העולם, ולהבדיל אנשי שיווק, ולהבדיל החבורה המזוקנת של בן-לאדן, ולהבדיל מפתחי האופציה הגרעינית של איראן, ולהבדיל מנהלי בית"ר ירושלים לנוכח בגידתו של הנדיב הידוע, ולהבדיל התנועה הפמיניסטית, ולהבדיל מפתחי הקוד הפתוח.<br /><br />ואחרי שהבנו את חשיבות הדינמיות להבנת כל, אבל כל ביטוי של ההוויה האנושית, כולל או בעיקר זו הפוליטית, שכאמור היא המסובכת ורבת ההשפעה ביותר, ניגש לדון בגבולות של הדינמיות הזו, הגבולות הנוצרים כאמור מהמתח הבלתי פוסק בין כוונות לתוצאות ובין דיבורים למעשים ובין אידיאולגיה לפרקטיקה.<br /><br />לא מיותר בכלל לציין, שגם כאשר אכתוב ספר שלם בנושא – וכתבו ספרים רבים בנושא, חלקם ממש ממש חשובים וטובים [כגון 'מרד ההמונים' לחוסה אורטגה אי-גאסט, 'גבולות הפוליטיקה' של יגאל וגנר והספר הנזכר ההוא של וובר, רשימה מאד חלקית, ובעצם הספרות הפוליטית הטובה ביותר היא הספרות ההיסטוריוגרפית העוסקת בפוליטיקה (כתב העת 'עיונים' למשל), אני מעריך את חלקה בכתיבה ההיסטורית בכרבע, ובהפחתת המשקל של האי-מחקר הפוסט-מודרניסטי עדיין מדובר בקורפוס ספרותי מכובד ביותר: קריאת מאמרים או ספרים המציגים מציאות פוליטית היא המתכון הבדוק ביותר לשיפור הבנת מהותה של הפוליטיקה, באשר מחקר היסטוריוגרפי ראוי לשמו, כלומר לא-פוסט-מודרניסטי, מחוייב לשני הצדדים של המטבע הפוליטי: הדיבורים והמעשים] – לא אצליח למצות ולו חלק מהאפשרויות הנובעות מהמתח האמור. כאן אנסה להדגים כמה מהן, ואת השאר נותר לנו להמשיך לחפש – ואם יש צורך, ובדרך כלל יש צורך ולו למטרות לימוד עיון וחינוך – להגדיר ולנסח.<br /><br />אפשרות אחת: דיבורים נלהבים על שוויון המבוססים על שלילה מוחלטת של 'השיטה' והצגתה במונחים של 'עבדות מודרנית', כאשר אלו לא מבוססים על כוח פוליטי של ממש המסוגל להפחית מהעבדות המודרנית [כביכול או שלא-כביכול, ויש ללא ספק לפחות איים של עבדות מודרנית ממש ברגעים אלו], הרי שהתוצאה של הפער הזה בין דיבורים מרחיקי לכת לחוסר-מעש, היא של הנצחת המצב ואף של העמקתו. ומדוע? כי ביחס לדיבורים הנשגבים, כל דיבור חלקי ניתן להצגה כאילו הוא 'אישושה של השיטה' וקבלת ההגיון הפנימי שלה. זאת ועוד: מבחינה חינוכית גרידא – וחינוך הוא כנראה ענין חשוב מאד בסגירת הפער בין מורכבות הפוליטי