למשפחת שליט שלום. אינני מסוגל לומר לכם 'חג שמח'. ולא. אינני מבין את כאבכם. אדרבא, אני מאחל לעצמי ולכל אחד אחר בעולם לא להיות במקום בו אתם נמצאים. אבל דווקא בשל כך, ודווקא בשל הלחץ שאתם מפעילים עלי, במסגרת היותי חלק מהחברה בישראל, להזדהות רק עימכם ורק עם כאבכם, אין לי ברירה אלא לומר לכם את מה שאני כן יכול לומר, לא בתור אב שבנו שבוי, אלא בתור אזרח במדינת ישראל, המצופה ממנו להצטרף אליכם ואל טרמפיסטים מסוגו של יואל מרשק ואחרים, שמסיבות השמורות עימם אינם מסוגלים לשקול את הדברים מנקודת המבט שאותה אתם מבקשים לרתום למאבקכם ולכאבכם:נקודת המבט האזרחית.
אינני, לא הייתי ולא אהיה תומך של נתניהו. החשבון האזרחי-הפוליטי והמדיני-פוליטי שלי (כאזרח מדינת ישראל) איתו ארוך, ארוך מאד. ולכן חשוב שתזכרו שדברי שעשויים להתפרש כתמיכה בראש הממשלה באשר הוא ראש ממשלה, אינם קשורים בתמיכה פוליטית בראש הממשלה, אלא באופן בו אני מבין (כאזרח במדינת ישראל) את המצב בו כולנו נתונים.
במלים אחרות, אינני מוכן לשחק את המשחק אליו הצלחתם לגרור את כולנו, או את רובנו: מצד אחד שימוש במונחים 'הילד החטוף', מצד שני הפעלת לחץ פוליטי-אזרחי ומתוקשר לעילא, כמו בכל סוגיה ציבורית אחרת הכרוכה בהפעלת מניפולציות ומנופי כוח בשדה הציבורי והפוליטי. כי אם מדובר ב'ילד חטוף' מי יכול להתנגד לשובו 'בכל מחיר'? אבל אם הענין הוא ציבורי, הרי שטענת ה'בכל מחיר' איננה עומדת. שום דבר, אבל שום דבר בחיים הציבוריים של כל חברה בכל תקופה ובכל מצב, הוא 'בכל מחיר'.
לא. אינני בעד סתימת פיות בכלל, ושלכם בפרט. אבל מה שמתחולל מצידכם, בסיוע ישיר של טרמפיסטים כאמור ובניצוחה של תקשורת המשועבדת לעגל הזהב של הסנסציה והרייטינג, מסוכן לחברה הישראלית לא פחות מכל איום בטחוני אחר. כי מה שנשחק כאן בשל המשחק המכוער בו אנו נתונים, הוא היכולת של החברה הישראלית, היכולת של הדמוקרטיה הישראלית, לנהל דיון ציבורי באופן אחראי ומושכל. ודיון ציבורי אגב, כולל - או אמור לכלול - גם דקות ארוכות של שתיקה. וכבר כתבו חכמינו ממש מזמן: 'והמשכיל לעת ההיא יידום', והוסיפו 'סייג לחוכמה שתיקה'.
אבל אין כאן בנושא הזה רגע אחד של שקט. ודוקו: לא מתבקש כאן שקט של ניהיליזם, נירוונה או אסקייפיזם, אלא שקט פשוטו כמשמעו. לשיא נוסף של רעש מיותר הגעתם היום בטענות החמורות שהטחתם - בתקשורת כמובן - כנגד ראש הממשלה. על פי האחת, נתניהו גזר דין מוות על גלעד שליט. ההוכחה לכך נמצאת לשיטתכם ב'מבחן התוצאה'. על פי השניה, נתניהו משחק בכם 'משחק ציני' בעצם זה שהוא מזמין את ההורים לביתו על מנת לספר להם על מינויו של מתווך חדש, זאת בזמן שכאמור הוא כבר החליט לגזור את דינו של שליט לשבט.
אינני יודע אילו משתי הטענות חמורה יותר. אינני יכול לשפוט ואולי אין זה מאד חשוב. הדגש ששמתם על הטיעון הצה"לי, לפיו המוראל של החיילים נפגע כתוצאה מהפקרתו של שליט, הוא מזיק כי הוא חסר שחר. הוא חסר שחר כי הוא לא עומד במבחן העובדות לפיהן המוטיבציה לגיוס עולה כפורחת בחמש השנים האחרונות בלי שום קשר לגלעד שליט. אדרבא, עצם העלאת האפשרות הזו עלולה להחשד כתורמת לירידת המוראל. המסר צריך להיות הפוך, וניסח אותו יוסף חיים ברנר כבר לפני כ-100 שנים: 'אף על פי כן'. אף על פי החמאס, ואף על פי הצביעות של אומות העולם, ואף על פי שכולנו עימכם בצערכם, נמשיך להתגייס ולשרת בצה"ל כי אין לנו ברירה אחרת.
דגש אחר בדבריכם היה ששחרורו המיידי של שליט הוא כמצוות ההלכה היהודית. והרי אתם יודעים שזו פשוט טענה לא נכומה מבחינה עובדתית. ההלכה היהודית, שממילא משמשת רק מיעוט זעיר בעם, ואשר מלכתחילה איננה מהווה בסיס משפטי או חלק מחוק יסוד צה"ל, אפילו היא שוקלת את השיקולים שהשמיע דוברו של ראש הממשלה, ושמסתכמים לצערם של כולנו בחישובים של אחריות כוללת מהתוצאות הצפויות של שחרור עשרות רוצחים. במלים אחרות, גם ההלכה היהודית אומרת חד משמעית, ודורות של יהודים נקטו על פי הכלל הזה: לא בכל מחיר.
טענת הציניות מקוממת אף היא. ניתן רק לשער מה הייתם אומרים ומה היו אומרים הטרמפיסטים שמקיפים אתכם, אילו ראש הממשלה היה ממנה מתווך מחליף, ובוחר שלא להודיע לכם ולא לשתפכם. אמנם בעולם מתוקן זה בדיוק מה שצריך היה לעשות. כשם שלא משתפים את תושבי שדרות בכל החלטה הקשורה בפיקוד דרום, הפיקוד האחראי על שלומם ובטחונם, כך גם אמור להיות במקרה הזה. אלא שמחול השדים סביב פרשייה אומללה זו, הגיע לרמות כאלו, שלא סביר שאפילו ראשי ממשלה חזקים כמו בן גוריון או יצחק שמיר היו עומדים בלחץ הסנסציונליזם הזול המפרנס את התקשורת הישראלית לסוגיה. קל וחומר שראש ממשלה לחיץ, רגיש כל כך לתקשורת, כמו נתניהו, לא יכול היה שלא לשתף אתכם בהחלטה שהיא כאמור החלטה מבצעית-מדינית שאין ולא אמור לציבור להיות חלק בה. ואילו אתם, בציניות מקוממת, הגדרתם את פעולתו כביטוי לציניות.
ואיך אפשר שלא להתייחס לטיעון החזק מכולם, החוזר על עצמו כבר כמה פעמים בפרק הנוכחי של הסיפור. אתם טוענים כנגד נתניהו שהוא 'פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר: החרדה'. לשפשף את העיניים ואת האוזניים גם יחד. מדבריכם ניתן להסיק שהטרור החמאסי הוא פיקציה, כמו המכשפות בימי הביניים או החלומות הרעים הפוקדים אותנו מדי פעם. והרי כולנו יודעים, כולנו חכמים, כולנו קוראים בעיתון בכל יום על תפיסתם של עוד מבוקשים ביהודה ושומרון. העובדה שרמת הפיגועים ירדה (ולא נספור את משפחת פוגל כדי לא להעלות את מפלס החרדה חלילה!) היא לא כי אין איומי טרור אלא כי כוחות הבטחון עסוקים 25 שעות ביממה בלסכל אותו.
אבל יש עוד ענין הכרוך בטיעון הבעייתי הזה בלשון המעטה. 'המכנה המשותף הנמוך ביותר'? תאמרו לי במחילה מכבודכם, ובאמת שלא נעים לי לכתוב את הדברים, כי מי אני ומה חיי לעומת כאבכם האינסופי, ובכל זאת, תאמרו לי מה נמוך יותר מהפנייה אל רגש ההורות, רגש המשפחתיות, רגש הצלת הילד החטוף 'בכל מחיר'?
ובינינו, שאף אחד לא ישמע: חלק גדול מחיינו מונע ממכנים משותפים נמוכים. 'נמוך' אין פירושו נקלה. אין כל דבר פסול בחרדה מטרור עיוור (ושוב לא נזכיר את משפחת פוגל), כשם שאין דבר פסול ברגש ההורי לרצות להגן על הילד בכל מחיר. אדרבא, הוכחה לכך שחלק גדול מחיינו מונע ממכנים משותפים נמוכים היא השימוש הציני (וכאן המלה הזו בהחלט במקום!) שעושים הטרמפיסטים בכלל והתקשורת בפרט בטרגדיה האישית שלכם, ובצרה הלאומית של כולנו.
ולכן, ובקיצור, גם טיעון 'המכנה המשותף' איננו טיעון ראוי.
לסיכום, מיותר לומר ששמורה עימכם זכות הצעקה. זכותם גם של הטרמפיסטים להמשיך ולעשות את שלהם, מסיבות השמורות עימהם, גם אם המחיר הוא שרוב הציבור 'הדומם' ימשיך לשמוע הטפות מוסר, שאם הוא לא תולה בלון, קושר סרט, עומד חמש דקות (בקרוב נעמוד דקה לזכר ששת המליונים ושבוע לאחר מכן נעמוד דקה לזכר 23 אלף חללי מערכות ישראל), או מדביק מדבקה על הפגוש, הוא, כמו ראש הממשלה שלו, ושר הבטחון כמובן, לא אכפת לו משליט ושגם הוא כמו נתניהו גזר עליו גזר דין מוות.
שמורה לכם זכות הצעקה כשם ששמורה לטרמפיסטים זכות ההתארגנות והפעולה. יש רק לקוות - וזה כמובן לא תלוי בכם - שהתקשורת סוף סוף תדע לסתום קצת את הפה. כן, לפרסם מה שיש לכם לומר. כן, להודיע על ארוע כזה או אחר. אבל להפסיק ולדחוף לפיכם בכל רגע אפשרי מיקרופון. מיקרופון שמצד אחד נשאלות בו שאלות טריוויאליות כמו 'איך מרגיש הסבא', ומצד שני הוא מונע מאיתנו לשמוע תשובות על שאלות קשות, בטענה ש'אין זה מענינו' של הסבא לקחת אחריות על המצב. זו יכולה היתה להיות שעתה היפה של התקשורת בישראל. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. כי התקשורת שהיא 'על הנייר' הציבוריות במהותה, מתנהגת גם במקרה הזה באופן הרדוד, הפרטני, השטחי והעלוב ביותר.
אסיים בברכת פרידה, אך לא אכנע לשבלונה ולא אוסיף תפילה לשובו של גלעד, לא רק כי אינני יהודי שמתפלל בכלל, בשום ענין ולטובת שום מטרה, אלא כי רצוני בשובו של גלעד שליט הוא ברור ומובן מאליו. ואולי זה הלקח הבסיסי מחמש השנים הללו: יש דברים שברורים מאליהם. ומה שברור מאליו, הגיע הזמן לשתוק לגביו. שתיקה ציבורית כמובן.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה