הנה נסיוני להסביר מה עובר עלי. אם בכלל עובר.
בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע. הרבה מאד ידע אם יורשה לי. גם בתחום הבנת התיאוריה הפוליטית, גם בתחום הכלכלה הפוליטית, וגם בתחום המזה"ת, סכסוך, פלסטינים, מתנחלים וכו'. וכמובן עוד על ציונות ועוד על פילוסופיה ומה זה פוסט-מודרניזם ושאר ירקות.
וזו לא תשובה כמובן.
אלא רק קצה קצהו של מבוא. ובכל מקרה, יכול אדם ללמוד 20 שנה את כל מה שציינתי כאן ועוד להוסיף על הרשימה כהנה וכהנה, ועדיין לא לעבור מעמדתו של אורי אבנרי לעמדתו של כהנא [זה היה נסיון לחרוז חרוז פוליטי].
וזה בדיוק מה שכמה אנשים חושבים שקרה לי. שעברתי משמאליות מסוגו של אבנרי לימין מסוגו של כהנא.
נו, טוף, היה אומר על זה שמיר.
אז ככה.
חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, יש לומר שני דברים שאין ביניהם קשר הכרחי. אלו שתי פרדיגמות שאפשר ואפשר גם לא לחבר ביניהן. ואולי הן לא פרדיגמות אלא סתם נקודות מוצא.
האחת תטען שהגיע הזמן להשליך לפח האשפה את ההבחנה הישראלית, אני מדגיש, הישראלית, בין ימין לשמאל. תחשבו על ממר"י למשל, או על גיא בכור. רוב האנשים לא מבינים לא אותם ולא אותו. הימנים משבצים את ממר"י ואת בכור בשמאל, ולהפך. ומיותר לציין שלא מעט אנשים המגדירים את עצמם כשמאל, מסמנים את גדעון לוי או את מה שמו אופיר בשמאל. והרי אין ימנים קיצוניים מהם. אבל אני לא משלה את עצמי. כשם שההבחנה חסרת השחר 'דתי-חילוני' לא הולכת להעלם, כך גם לא ימין-שמאל. מתי הבחנה היא חסרת שחר? כאשר היא לא מלמדת כלום על המציאות, או גרוע מכך, כאשר היא מתייחסת לעניינים תפלים מאד במציאות. במקרה של דתי-חילוני, ההוראה של ההבחנה הזו היא למשל בעניין חסר חשיבות לחלוטין, כמו הכשרות. מה אכפת לי מה אתה אוכל ואיך אתה אוכל ואיזו תעודה תלויה על הקיר של איזו מסעדה שמשמעותה היא בסך הכל שעוד איזה בטלן תלוש מקבל משכורת על לא עבודה בכפו.
נקודת המוצא השניה היא מסובכת פי כמה אבל הכרחית. לצורך הענין נכנה אותה 'נקודת המוצא האנליטית'. כלומר זו העושה אנליזה, כלומר זו המפרקת את המציאות למרכיבים. ואז, אם פירקתי את המציאות על פי הדרך בה אני תמיד מפרק אותה - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה - קל יותר לדון בשאלה האם אני למשל ימני או שמאלי. הנה האנליזה שבסופה תגלו עד כמה נותרתי שמאלי כמו פעם, כמו לפני 20 שנה, רק קצת יותר חכם. אחרי האנליזה הזו תגלו גם מדוע אני אומר שגדעון לוי הוא ימני קיצוני. ומדוע אין שום קשר בין רוב הכותבים בעיתון לאנשים חושבים לבין שמאל. ואפילו אולי תגלו מדוע אני חושב ששר הבטחון ברק לא פחות, ואולי יותר שמאלי, מפרץ. שגם הוא איש שמאל כשר למהדרין. בניגוד לבורג למשל. חברו מהימים העליזים ההם.
ובכן, האנליזה:
חברה-תרבות, חברה-פוליטיקה: אני אוחז בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה. אבל כל זה לא בלי ביקורת, ולא בלי הטענה הבסיסית שבלי מכנים משותפים, אין ולא תתכן חברה, אין ולא תתכן תרבות. כי איש התרבות למשל רוצה שני דברים. גם את חופש הביטוי העצמי והיחידאי שלו, וגם הכרה ותקשורת עם כמה שיותר אנשים. ואותו כנ"ל לגבי החברה. חבורת שותפים המקימים לעצמם קומונה למשל, רוצים מצד אחד את חופש ההתארגנות לקיים חיים קהילתיים על פי דרכם. אבל הם יודעים - או לפי גישתי השמאלית אמורים לדעת - שהם חלק מחברה רחבה יותר, המקיימת עימם יחסי גומלין של תן וקח, ולכן הם חייבים לה כפי שהחברה הרחבה חייבת להם. וזו בדיוק הנקודה בה מתקיים המפגש בין החברה לתרבות: הזהות. הזהות המשותפת. היא בסיס הבסיסים לסולידריות. והסולידריות אין פירושה תמימות דעים. ולכן אין לחברה ברירה אלא להקים לעצמה מערכת של קיזוז רצונות ופשרות, הידועה בכינויה 'דמוקרטיה'. ולכן מושג המפתח בהוויה החברתית המודרנית היא 'האזרחות'. ולכן נקודת המפגש הראשונה והמהותית שלי בתור שמאלן עם ערבי, חרדי, וקיבוצניק היא היותם, היותי, היותנו, אזרחים. שווים בחובות ובזכויות. שוויון שהוא לא מכאני ולא אוטופי אלא מציאותי. כלומר סובל מאי-שוויון הנובע משורה ארוכה של סיבות. אבל אזרח הוא אזרח הוא אזרח, ואחריותו על הדמוקרטיה, כך יאמר השמאלן הנכון, היא כמו אחריות הדמוקרטיה עליו. ואכן, מסימניו של איש השמאל שהוא בעד דמוקרטיה וחרד לקיומה. אני שמאלי כי אני בעד חברה פתוחה ותרבות חופשית ודמוקרטיה יציבה, חזקה, ואם יש צורך מתגוננת, כדי להגן על החברה הפתוחה מפני אויביה (מישהו כתב על זה ספר, ועוד מישהו הקים עמותת ענק העוסקת בדיוק בזה: החברה הפתוחה). ועוד משהו על סולידריות שהיא מסימני-סימניה של השמאליות. היפוכו של דבר, כלומר בריחה מסולידריות, מתקיים אצל תופעות של ממבו-ג'מבו, של קהילות חרדיות או של אטומיסטים-אידאולוגיים של 'אני ואפסי עוד'. באמנות זה מתקיים בתופעות של הפוסט-מודרניזם. וזו הסיבה שפוסט-מודרניזם הוא אמ-אמא של, או אבי אבות הטומאה הימנית. תשאלו את עדי אופיר [נזכרתי בשם] המעדיף את השוק החופשי העיוור על פני התערבות מדינתית סוציאל-דמוקרטית, כי הוא הרי כפסיבדו-שמאלי, מתעב כוח. כל כוח. וזה מעביר אותנו לתחום השני:
כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה: העמדה השמאלית אומרת את מה שאמר עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, לאמור, 'המעמד השלישי הוא הכל'. נדמה לי שברכט שורר את הרעיון הזה בפסוק הידוע, 'יהיה הכל שייך לכל'. הבעיה הקטנה היא איך עושים את זה. והתשובה של שמאלן מסוגי הדוגל מהסיבות הנזכרות לעיל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. ואיך אומר ברק שר הבטחון המוצלח המושמץ ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית? 'הפוליטיקה היא זירת אגרוף. אתה לא יכול להכות ביריב מהיציע. פעם אתה מחטיף ופעם אתה חוטף'. אני מקווה שלא איבדתי אתכם עם הבאתו של ברק לכס העדים, או שלא גרמתי לאחדים מכם לחשוב שכל הרשומה הזו נועדה לומר לכם 'התפקדו לעבודה והצביעו ברק'. לא. ממש לא. גם אם אני אכן חושב שטעיתי לגבי הצעד שעשה אחרי פברואר 2009, ושבסופו של חשבון טוב שהוא יושב במשרד הבטחון ולא , נגיד, בוגי יעלון. מה שמחזיר אותי לסוציאל-דמוקרטיה, שהיא העמדה השמאלית הנכונה בהקשר הזה של כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה. ואני סוציאל-דמוקרט, תמיד הייתי ואני משער שתמיד אהיה. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. ובהחלט הייתי שם וסיפקתי קללות לא רעות בכלל. וכתבתי כמה קטעים אוטופיים להפליא [ולהחריד], וזה לא משנה את העובדה שהייתי ועדיין אני שמאלן המחזיק בעמדות סוציאל-דמוקרטיות. כי ההבדל בין עמדותי לפני 10 שנים למשל, לבין היום, נובע מכל מה שהספקתי ללמוד בעשור האחרון אודות כלכלה, פוליטיקה וכלכלה-פוליטית, והקשר בין חברה לכלכלה, ולא פחות חשוב, הקשר בין תרבות, כלומר מנטליות ואתוס, לבין כלכלה, ומשם לחברה בחזרה ולפוליטיקה. ושמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות ['יהיה הכל שייך לכל', 'והארץ לא תמכר לצמיתות', 'הצילו את הלוויתנים', 'חבל על כל טיפה', 'יותר חשמל פחות עמל', וכן הלאה], אלא שואל את עצמו איך בקונסטלציה הנוכחית , הממשית, ניתן להגיע לקידומם של ערכים אלו, בשטח. לא על גבי כתב עת כזה או אחר. במלים אחרות, מה מכל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר להפיל עליה את התקווה לתיקון חברתי. וכמובן שיהיה מי שיאמר לי שאני טועה בעצם זה שאני מצפה מהפוליטיקה לפתור בעיות בתחום הכלכלי-חברתי. במקום זאת הוא ידבר איתי על אנרכיזם של 'מלמטה למעלה', או של עמותתיזם של מורחי הסנדביצ'ים מכיכר שלושת התורמים. את מה שיש לי לומר על שתי ההצעות הללו כבר אמרתי ואין לי כוונה לשוב ולומר אותן. נעבור הלאה לתחום האחרון.
פוליטיקה-מדינאות, ישראל-ערבים, שלום ובטחון, יהודים-פלסטינים: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימנאן. נו, טוף. ואני שוב מקווה שזה שאני מצטט כבר פעם שניה את שמיר לא מחשיד אותי בעינ כמה מכם כאילו אני מאנשי הלח"י שהסתננו למערכת הנורמטיבית של ישראל. בכל אופן, מה חושב שמאלן על ישראל-ערבים, יהודים-פלסטינים וכו'? שהעולם מורכב מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית, ושלהגדרה העצמית הזו יש את גבולות 'משפט העמים' או 'משפחת העמים' או 'החוק הבינלאומי' או לפחות הסכמים של שלום או לפחות של שביתת נשק רשמית בין ישויות ריבוניות, ישראל ולבנון למשל, ישראל והמים הטריטוריאליים שלה למשל, וכן הלאה. תחשבו רגע על שלמה ארצי ותבינו אולי כמוני איזה מרחק עברו לא מעט ישראלים מעמדה ציונית קלאסית, שמאלית במהותה, לעמדה פוסט-ציונית אנטי-קלאסית, פוסט-מודרנית פסיבדו שמאלית במהותה. שווה לשוב ולומר על זה שוב, מלים שכבר כתבתי ופירסמתי ולימדתי ושוב כתבתי ושוב ושוב ושוב. העמדה הציונית הקלאסית, נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, לפיה ישראל היא מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט (ישראל, כמה פעמים צריך להזכיר את זה, היא חבל הארץ היחיד בעולם שמספר העצים בו גדל ללא הרף. ולא מידי שמים אלא מידי קק"ל). העמדה הפוסט-ציונית האנטי-קלאסית, הפוסט-מודרנית ולכן הכאילללו שמאלית במהותה, חותרת לבטל את הלאום היהודי, רק את הלאום היהודי, מציגה את הציונות כקולוניאליזם, מטפחת נראטיב של נישול ציוני שהיה כאן כביכול, וקוראת במקרה הטוב למדינת כל אזרחיה נטולת זהות, כאילו שיש בעולם ניטרליות תרבותית באיזה שהוא מקום וכאילו שניטרליות כזו היא יתרון, ביטוי לנאורות או משהו כזה, כשלמעשה היא ברבריות ימנית כמעט פשיסטית. שלמה ארצי, כשעוד היה נער צעיר בעל פני תינוק, שר על ספינתו, ואיחל לה באהבה רבה, שוטי-שוטי. והיכן היא אמורה לשוט? "במים הטריטוריאליים שלי". שזה הביטוי הרטוב של עקרון הריבונות. עיקרון המבטא צדק חלוקתי. המבטא אפליה מתקנת. של עם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עם. מים טריטוריאליים של ישראל, ישראל כריבון האמור להבטיח שילד בשדרות הולך לבית ספר ואביו אחריו, וכשלבית ספר הולכים כל הילדים, בסתיו, אין ישות לאומית אחרת שמחליטה שהגיע הזמן לזרוק על ילד עוד צינור שני צול, לבדוק איך הוא מסתדר עם זה. עמירה הס, דני רובינשטיין, גדעון לוי, אילן פפה ועוד כמה אנשים שאני מעדיף לשמור את שמם במערכת, תומכים בשמאל. אה, כמובן, הנבלה ההיא מאמריקה, חומסקי. כווווולם שמאלנים, אבל אני לא. כי אני חושב שחייו או השקט הנפשי של ילד בשדרות הם לא עניין לויכוח או למשא ומתן, והם, כי הם כמו שלמה ארצי 'חיה פוליטית המזדהה עם מיעוטים', מזדהים עם החמאס כי הוא מגלה 'התנגדות' (מוקוואמה) לאימפריאליזם הציוני. ירדנו מהפסים. לא? אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. עד כדי כך החלילן הזה מהמפלסטין הצליח לעוור עיני צדיקים, שהוא עמד אז בנובמבר 75', במליאת האו"ם, וכשאקדח על מתניו הוא נשא נאום של שלום (בו אמר כמובן שאין לו שום בעיה עם היהודים, גזע מופלא, אלא עם הציונות. בדיוק כמו בנו היקר והנאמן, אילן פפה).
אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא, יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, ואני אודי מנור, אגב, לקרוא את מה שכתוב כאן, בלי קשר לעובדה שאני גם כתבתי את מה שכתוב כאן, התשובה שלילית.
מה כן השתנה? שבכל מה שקשור להוויה האנושית, על שלושת התחומים המוצלבים שהצגתי כאן, החלטתי להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, סיסמאות או ארגונים, כתבי עת ומחוייבויות מסוג זה.
כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. כוווולם נהיו דאבל-או-סבן, לייסנס טו קיל. סוכנים של הוד מלכותה. לא עוד ככל שהדבר תלוי בי, במגבלות שפיות הנפש שלי והיכולת שלי להניד במסדרון לשלום בבטחון.
כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. המציאות דיריואוז, מורכבת. אל תעליבו אותה. אל תעשו לה רדוקציה של מושג אחד. יקירה הגדיר זאת יפה, 'פרוורסיה אידיאולוגית'. לבנות את כל המציאות על מושג אחד. זה טוב לחינוך, מגדלים אחלה מדריכים כחולי חולצות ואדומי שרוכים או לבני כפתור מחוייבים שבעולם. הם מצליחים להתמודד עם פיתויי 'המפלצת הקפיטליסטית' (שאני , אגב, אחד מדובריה כמובן) ולמשיך לנוע כבוגרים, ולהפנות בשיטתיות גב לחברה אותה הם רוצים לתקן, כל זה תוך כדי פעולה חינוכית מרשימה ביותר. זו התוצאה של דוגמטיזם רעיוני, זה המחיר של פרוורסיה אידיאולוגית, והנאמנות לאמת היא החיסון הכי חזק שאפשר להציע כנגד זה. וכשהנפש האידיאולוגית בריאה, אולי גם הגוף הפוליטי יהיה בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד, אבל תמיד, לשאלת השאלות של המציאות ושל הפוליטיקה: מה היא לכל הרוחות החלופה. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.
ולבסוף, וכנראה שבגלל זה החליטו לחשוד בי שהפכתי לימני, הנאמנות לאמת שיחררה אותי מהמקום בו טמנתי את הראש בחול, בעיקר אחרי הסכמי אוסלו, והמשכתי לראות באוטובוסים המתפוצצים 'מחיר של שלום' הנובע מכך שהחמאס, וחס וחלילה לא ערפאת, הוא הוא האחראי ושעד שלא תהיה אלטלנה וסזון אצל אחינו הפלסטינים לא יצליחו הסכמי אוסלו להתרומם ושעל ישראל מוטלת אחריות גדולה יותר לסייע בידי הפלסטינים לבצע את הסונטלנה שלהם במהרה בימינו. זו היתה התיזה ואני דגלתי בה. כי הייתי נאמן למחנות ולא לאמת. והאמת היתה גלוי עבור אנשים חכמים שהחליטו הרבה לפני על נאמנות לאמת ולא למחנות או סיסמאות. יגאל כרמון למשל כתב יום אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, בידיעות אחרונות נדמה לי, לצידו של מאמר נלהב מאת צדיק נוסף שעוד לא החליט אם הוא ציוני (סיפור על אהבה וחושך) או שחשוב לו יותר לשאת חן בעיני השבדים שמתמהמהים עם הפרס נובל שלו, ולכן הוא צריך לדגול בעמדות גדעון לויות. מה כתב כרמון? 'היכונו לביאת הקסאמים' או משהו כזה. בכוונה אני צובע אותו בסיסמא של הימין, כדי להראות לכם יקירי מה ההבדל בין חשיבה עניינית לחשיבה של סיסמאות ומחנות. כי כרמון הבין, עניינית, כי הוא הכיר את הערפאתיזם, שהכנסת אש"ף לשטחים – תרומתו של הצמד ביילין-פרס, מיסטר 'אני-אנווט' שוב לא יכול היה לעמוד בפניהם, רבין, מה לעשות, היה איש חלש, וגם את זה למדתי לומר באומץ מהיום שהתחייבתי לאמת – תביא טרור. כי אש"ף תמיד אמר שמטרתו היא חיסול הישות הציונית. והוכוח היחיד שהתנהל בתוכו היה בשאלת 'האיך'. ומול אלו שאמרו פיגועי ראווה היו אחרים שאמרו לא, רק יהודים ורק בישראל. ומול אלו שאמרו טרור, היו שאמרו 'עיזבו טרור, בוא נלך לאו"ם, לאמריקה, לאירופה. יש שם מספיק בלידינג הארטס ששונאים את עצמם על עוולות הקולוניאליזם. נסביר להם שהציונות היא קולוניאליזם ותראו שזה יצליח'. זה הצליח. את הזרם המרכז באש"ף הנהיגו בערך מאמצע שנות ה70' 'המתונים' שמתינותם באה לידי ביטוי בנכונותם לקבל כל חלק מלפסטין, על מנת לבנות בו בסיס כוח ממנו אפשר יהיה להמשיך הלאה לכל פלסטין. לא של ה30 אלף קמ"ר, זו של ה140 אלף. כולל ירדן. חוסיין, אגב, נטול בג"צ ובצלם, הבין את זה כבר ב1970 ועשה לאש"ף ספטמבר שחור. בישראל כמעט אף אחד לא הבין את זה. חוץ מכרמון ושכמותו. גם רבין הבין אבל הוא כאמור היה חלש. כמו אלון. איך זה שתמיד הצודקים חלשים יותר מהמנוולים, זו שאלה החורגת ממסגרת דיון זו. ובכל מקרה זה לא הכרחי. הנה תראו את ברק. צודק וחזק. למרות השחיטה הציבורית שעושים לו. ב"שמאל" כמובן. אלא מה.
בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל', >> את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך המסננת, או דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן. וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, ותודה לטל, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.
בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע. הרבה מאד ידע אם יורשה לי. גם בתחום הבנת התיאוריה הפוליטית, גם בתחום הכלכלה הפוליטית, וגם בתחום המזה"ת, סכסוך, פלסטינים, מתנחלים וכו'. וכמובן עוד על ציונות ועוד על פילוסופיה ומה זה פוסט-מודרניזם ושאר ירקות.
וזו לא תשובה כמובן.
אלא רק קצה קצהו של מבוא. ובכל מקרה, יכול אדם ללמוד 20 שנה את כל מה שציינתי כאן ועוד להוסיף על הרשימה כהנה וכהנה, ועדיין לא לעבור מעמדתו של אורי אבנרי לעמדתו של כהנא [זה היה נסיון לחרוז חרוז פוליטי].
וזה בדיוק מה שכמה אנשים חושבים שקרה לי. שעברתי משמאליות מסוגו של אבנרי לימין מסוגו של כהנא.
נו, טוף, היה אומר על זה שמיר.
אז ככה.
חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, יש לומר שני דברים שאין ביניהם קשר הכרחי. אלו שתי פרדיגמות שאפשר ואפשר גם לא לחבר ביניהן. ואולי הן לא פרדיגמות אלא סתם נקודות מוצא.
האחת תטען שהגיע הזמן להשליך לפח האשפה את ההבחנה הישראלית, אני מדגיש, הישראלית, בין ימין לשמאל. תחשבו על ממר"י למשל, או על גיא בכור. רוב האנשים לא מבינים לא אותם ולא אותו. הימנים משבצים את ממר"י ואת בכור בשמאל, ולהפך. ומיותר לציין שלא מעט אנשים המגדירים את עצמם כשמאל, מסמנים את גדעון לוי או את מה שמו אופיר בשמאל. והרי אין ימנים קיצוניים מהם. אבל אני לא משלה את עצמי. כשם שההבחנה חסרת השחר 'דתי-חילוני' לא הולכת להעלם, כך גם לא ימין-שמאל. מתי הבחנה היא חסרת שחר? כאשר היא לא מלמדת כלום על המציאות, או גרוע מכך, כאשר היא מתייחסת לעניינים תפלים מאד במציאות. במקרה של דתי-חילוני, ההוראה של ההבחנה הזו היא למשל בעניין חסר חשיבות לחלוטין, כמו הכשרות. מה אכפת לי מה אתה אוכל ואיך אתה אוכל ואיזו תעודה תלויה על הקיר של איזו מסעדה שמשמעותה היא בסך הכל שעוד איזה בטלן תלוש מקבל משכורת על לא עבודה בכפו.
נקודת המוצא השניה היא מסובכת פי כמה אבל הכרחית. לצורך הענין נכנה אותה 'נקודת המוצא האנליטית'. כלומר זו העושה אנליזה, כלומר זו המפרקת את המציאות למרכיבים. ואז, אם פירקתי את המציאות על פי הדרך בה אני תמיד מפרק אותה - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה - קל יותר לדון בשאלה האם אני למשל ימני או שמאלי. הנה האנליזה שבסופה תגלו עד כמה נותרתי שמאלי כמו פעם, כמו לפני 20 שנה, רק קצת יותר חכם. אחרי האנליזה הזו תגלו גם מדוע אני אומר שגדעון לוי הוא ימני קיצוני. ומדוע אין שום קשר בין רוב הכותבים בעיתון לאנשים חושבים לבין שמאל. ואפילו אולי תגלו מדוע אני חושב ששר הבטחון ברק לא פחות, ואולי יותר שמאלי, מפרץ. שגם הוא איש שמאל כשר למהדרין. בניגוד לבורג למשל. חברו מהימים העליזים ההם.
ובכן, האנליזה:
חברה-תרבות, חברה-פוליטיקה: אני אוחז בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה. אבל כל זה לא בלי ביקורת, ולא בלי הטענה הבסיסית שבלי מכנים משותפים, אין ולא תתכן חברה, אין ולא תתכן תרבות. כי איש התרבות למשל רוצה שני דברים. גם את חופש הביטוי העצמי והיחידאי שלו, וגם הכרה ותקשורת עם כמה שיותר אנשים. ואותו כנ"ל לגבי החברה. חבורת שותפים המקימים לעצמם קומונה למשל, רוצים מצד אחד את חופש ההתארגנות לקיים חיים קהילתיים על פי דרכם. אבל הם יודעים - או לפי גישתי השמאלית אמורים לדעת - שהם חלק מחברה רחבה יותר, המקיימת עימם יחסי גומלין של תן וקח, ולכן הם חייבים לה כפי שהחברה הרחבה חייבת להם. וזו בדיוק הנקודה בה מתקיים המפגש בין החברה לתרבות: הזהות. הזהות המשותפת. היא בסיס הבסיסים לסולידריות. והסולידריות אין פירושה תמימות דעים. ולכן אין לחברה ברירה אלא להקים לעצמה מערכת של קיזוז רצונות ופשרות, הידועה בכינויה 'דמוקרטיה'. ולכן מושג המפתח בהוויה החברתית המודרנית היא 'האזרחות'. ולכן נקודת המפגש הראשונה והמהותית שלי בתור שמאלן עם ערבי, חרדי, וקיבוצניק היא היותם, היותי, היותנו, אזרחים. שווים בחובות ובזכויות. שוויון שהוא לא מכאני ולא אוטופי אלא מציאותי. כלומר סובל מאי-שוויון הנובע משורה ארוכה של סיבות. אבל אזרח הוא אזרח הוא אזרח, ואחריותו על הדמוקרטיה, כך יאמר השמאלן הנכון, היא כמו אחריות הדמוקרטיה עליו. ואכן, מסימניו של איש השמאל שהוא בעד דמוקרטיה וחרד לקיומה. אני שמאלי כי אני בעד חברה פתוחה ותרבות חופשית ודמוקרטיה יציבה, חזקה, ואם יש צורך מתגוננת, כדי להגן על החברה הפתוחה מפני אויביה (מישהו כתב על זה ספר, ועוד מישהו הקים עמותת ענק העוסקת בדיוק בזה: החברה הפתוחה). ועוד משהו על סולידריות שהיא מסימני-סימניה של השמאליות. היפוכו של דבר, כלומר בריחה מסולידריות, מתקיים אצל תופעות של ממבו-ג'מבו, של קהילות חרדיות או של אטומיסטים-אידאולוגיים של 'אני ואפסי עוד'. באמנות זה מתקיים בתופעות של הפוסט-מודרניזם. וזו הסיבה שפוסט-מודרניזם הוא אמ-אמא של, או אבי אבות הטומאה הימנית. תשאלו את עדי אופיר [נזכרתי בשם] המעדיף את השוק החופשי העיוור על פני התערבות מדינתית סוציאל-דמוקרטית, כי הוא הרי כפסיבדו-שמאלי, מתעב כוח. כל כוח. וזה מעביר אותנו לתחום השני:
כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה: העמדה השמאלית אומרת את מה שאמר עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, לאמור, 'המעמד השלישי הוא הכל'. נדמה לי שברכט שורר את הרעיון הזה בפסוק הידוע, 'יהיה הכל שייך לכל'. הבעיה הקטנה היא איך עושים את זה. והתשובה של שמאלן מסוגי הדוגל מהסיבות הנזכרות לעיל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. ואיך אומר ברק שר הבטחון המוצלח המושמץ ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית? 'הפוליטיקה היא זירת אגרוף. אתה לא יכול להכות ביריב מהיציע. פעם אתה מחטיף ופעם אתה חוטף'. אני מקווה שלא איבדתי אתכם עם הבאתו של ברק לכס העדים, או שלא גרמתי לאחדים מכם לחשוב שכל הרשומה הזו נועדה לומר לכם 'התפקדו לעבודה והצביעו ברק'. לא. ממש לא. גם אם אני אכן חושב שטעיתי לגבי הצעד שעשה אחרי פברואר 2009, ושבסופו של חשבון טוב שהוא יושב במשרד הבטחון ולא , נגיד, בוגי יעלון. מה שמחזיר אותי לסוציאל-דמוקרטיה, שהיא העמדה השמאלית הנכונה בהקשר הזה של כלכלה-חברה, כלכלה-פוליטיקה. ואני סוציאל-דמוקרט, תמיד הייתי ואני משער שתמיד אהיה. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. ובהחלט הייתי שם וסיפקתי קללות לא רעות בכלל. וכתבתי כמה קטעים אוטופיים להפליא [ולהחריד], וזה לא משנה את העובדה שהייתי ועדיין אני שמאלן המחזיק בעמדות סוציאל-דמוקרטיות. כי ההבדל בין עמדותי לפני 10 שנים למשל, לבין היום, נובע מכל מה שהספקתי ללמוד בעשור האחרון אודות כלכלה, פוליטיקה וכלכלה-פוליטית, והקשר בין חברה לכלכלה, ולא פחות חשוב, הקשר בין תרבות, כלומר מנטליות ואתוס, לבין כלכלה, ומשם לחברה בחזרה ולפוליטיקה. ושמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות ['יהיה הכל שייך לכל', 'והארץ לא תמכר לצמיתות', 'הצילו את הלוויתנים', 'חבל על כל טיפה', 'יותר חשמל פחות עמל', וכן הלאה], אלא שואל את עצמו איך בקונסטלציה הנוכחית , הממשית, ניתן להגיע לקידומם של ערכים אלו, בשטח. לא על גבי כתב עת כזה או אחר. במלים אחרות, מה מכל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר להפיל עליה את התקווה לתיקון חברתי. וכמובן שיהיה מי שיאמר לי שאני טועה בעצם זה שאני מצפה מהפוליטיקה לפתור בעיות בתחום הכלכלי-חברתי. במקום זאת הוא ידבר איתי על אנרכיזם של 'מלמטה למעלה', או של עמותתיזם של מורחי הסנדביצ'ים מכיכר שלושת התורמים. את מה שיש לי לומר על שתי ההצעות הללו כבר אמרתי ואין לי כוונה לשוב ולומר אותן. נעבור הלאה לתחום האחרון.
פוליטיקה-מדינאות, ישראל-ערבים, שלום ובטחון, יהודים-פלסטינים: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימנאן. נו, טוף. ואני שוב מקווה שזה שאני מצטט כבר פעם שניה את שמיר לא מחשיד אותי בעינ כמה מכם כאילו אני מאנשי הלח"י שהסתננו למערכת הנורמטיבית של ישראל. בכל אופן, מה חושב שמאלן על ישראל-ערבים, יהודים-פלסטינים וכו'? שהעולם מורכב מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית, ושלהגדרה העצמית הזו יש את גבולות 'משפט העמים' או 'משפחת העמים' או 'החוק הבינלאומי' או לפחות הסכמים של שלום או לפחות של שביתת נשק רשמית בין ישויות ריבוניות, ישראל ולבנון למשל, ישראל והמים הטריטוריאליים שלה למשל, וכן הלאה. תחשבו רגע על שלמה ארצי ותבינו אולי כמוני איזה מרחק עברו לא מעט ישראלים מעמדה ציונית קלאסית, שמאלית במהותה, לעמדה פוסט-ציונית אנטי-קלאסית, פוסט-מודרנית פסיבדו שמאלית במהותה. שווה לשוב ולומר על זה שוב, מלים שכבר כתבתי ופירסמתי ולימדתי ושוב כתבתי ושוב ושוב ושוב. העמדה הציונית הקלאסית, נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, לפיה ישראל היא מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט (ישראל, כמה פעמים צריך להזכיר את זה, היא חבל הארץ היחיד בעולם שמספר העצים בו גדל ללא הרף. ולא מידי שמים אלא מידי קק"ל). העמדה הפוסט-ציונית האנטי-קלאסית, הפוסט-מודרנית ולכן הכאילללו שמאלית במהותה, חותרת לבטל את הלאום היהודי, רק את הלאום היהודי, מציגה את הציונות כקולוניאליזם, מטפחת נראטיב של נישול ציוני שהיה כאן כביכול, וקוראת במקרה הטוב למדינת כל אזרחיה נטולת זהות, כאילו שיש בעולם ניטרליות תרבותית באיזה שהוא מקום וכאילו שניטרליות כזו היא יתרון, ביטוי לנאורות או משהו כזה, כשלמעשה היא ברבריות ימנית כמעט פשיסטית. שלמה ארצי, כשעוד היה נער צעיר בעל פני תינוק, שר על ספינתו, ואיחל לה באהבה רבה, שוטי-שוטי. והיכן היא אמורה לשוט? "במים הטריטוריאליים שלי". שזה הביטוי הרטוב של עקרון הריבונות. עיקרון המבטא צדק חלוקתי. המבטא אפליה מתקנת. של עם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עם. מים טריטוריאליים של ישראל, ישראל כריבון האמור להבטיח שילד בשדרות הולך לבית ספר ואביו אחריו, וכשלבית ספר הולכים כל הילדים, בסתיו, אין ישות לאומית אחרת שמחליטה שהגיע הזמן לזרוק על ילד עוד צינור שני צול, לבדוק איך הוא מסתדר עם זה. עמירה הס, דני רובינשטיין, גדעון לוי, אילן פפה ועוד כמה אנשים שאני מעדיף לשמור את שמם במערכת, תומכים בשמאל. אה, כמובן, הנבלה ההיא מאמריקה, חומסקי. כווווולם שמאלנים, אבל אני לא. כי אני חושב שחייו או השקט הנפשי של ילד בשדרות הם לא עניין לויכוח או למשא ומתן, והם, כי הם כמו שלמה ארצי 'חיה פוליטית המזדהה עם מיעוטים', מזדהים עם החמאס כי הוא מגלה 'התנגדות' (מוקוואמה) לאימפריאליזם הציוני. ירדנו מהפסים. לא? אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. עד כדי כך החלילן הזה מהמפלסטין הצליח לעוור עיני צדיקים, שהוא עמד אז בנובמבר 75', במליאת האו"ם, וכשאקדח על מתניו הוא נשא נאום של שלום (בו אמר כמובן שאין לו שום בעיה עם היהודים, גזע מופלא, אלא עם הציונות. בדיוק כמו בנו היקר והנאמן, אילן פפה).
אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא, יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, ואני אודי מנור, אגב, לקרוא את מה שכתוב כאן, בלי קשר לעובדה שאני גם כתבתי את מה שכתוב כאן, התשובה שלילית.
מה כן השתנה? שבכל מה שקשור להוויה האנושית, על שלושת התחומים המוצלבים שהצגתי כאן, החלטתי להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, סיסמאות או ארגונים, כתבי עת ומחוייבויות מסוג זה.
כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. כוווולם נהיו דאבל-או-סבן, לייסנס טו קיל. סוכנים של הוד מלכותה. לא עוד ככל שהדבר תלוי בי, במגבלות שפיות הנפש שלי והיכולת שלי להניד במסדרון לשלום בבטחון.
כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. המציאות דיריואוז, מורכבת. אל תעליבו אותה. אל תעשו לה רדוקציה של מושג אחד. יקירה הגדיר זאת יפה, 'פרוורסיה אידיאולוגית'. לבנות את כל המציאות על מושג אחד. זה טוב לחינוך, מגדלים אחלה מדריכים כחולי חולצות ואדומי שרוכים או לבני כפתור מחוייבים שבעולם. הם מצליחים להתמודד עם פיתויי 'המפלצת הקפיטליסטית' (שאני , אגב, אחד מדובריה כמובן) ולמשיך לנוע כבוגרים, ולהפנות בשיטתיות גב לחברה אותה הם רוצים לתקן, כל זה תוך כדי פעולה חינוכית מרשימה ביותר. זו התוצאה של דוגמטיזם רעיוני, זה המחיר של פרוורסיה אידיאולוגית, והנאמנות לאמת היא החיסון הכי חזק שאפשר להציע כנגד זה. וכשהנפש האידיאולוגית בריאה, אולי גם הגוף הפוליטי יהיה בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד, אבל תמיד, לשאלת השאלות של המציאות ושל הפוליטיקה: מה היא לכל הרוחות החלופה. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.
ולבסוף, וכנראה שבגלל זה החליטו לחשוד בי שהפכתי לימני, הנאמנות לאמת שיחררה אותי מהמקום בו טמנתי את הראש בחול, בעיקר אחרי הסכמי אוסלו, והמשכתי לראות באוטובוסים המתפוצצים 'מחיר של שלום' הנובע מכך שהחמאס, וחס וחלילה לא ערפאת, הוא הוא האחראי ושעד שלא תהיה אלטלנה וסזון אצל אחינו הפלסטינים לא יצליחו הסכמי אוסלו להתרומם ושעל ישראל מוטלת אחריות גדולה יותר לסייע בידי הפלסטינים לבצע את הסונטלנה שלהם במהרה בימינו. זו היתה התיזה ואני דגלתי בה. כי הייתי נאמן למחנות ולא לאמת. והאמת היתה גלוי עבור אנשים חכמים שהחליטו הרבה לפני על נאמנות לאמת ולא למחנות או סיסמאות. יגאל כרמון למשל כתב יום אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, בידיעות אחרונות נדמה לי, לצידו של מאמר נלהב מאת צדיק נוסף שעוד לא החליט אם הוא ציוני (סיפור על אהבה וחושך) או שחשוב לו יותר לשאת חן בעיני השבדים שמתמהמהים עם הפרס נובל שלו, ולכן הוא צריך לדגול בעמדות גדעון לויות. מה כתב כרמון? 'היכונו לביאת הקסאמים' או משהו כזה. בכוונה אני צובע אותו בסיסמא של הימין, כדי להראות לכם יקירי מה ההבדל בין חשיבה עניינית לחשיבה של סיסמאות ומחנות. כי כרמון הבין, עניינית, כי הוא הכיר את הערפאתיזם, שהכנסת אש"ף לשטחים – תרומתו של הצמד ביילין-פרס, מיסטר 'אני-אנווט' שוב לא יכול היה לעמוד בפניהם, רבין, מה לעשות, היה איש חלש, וגם את זה למדתי לומר באומץ מהיום שהתחייבתי לאמת – תביא טרור. כי אש"ף תמיד אמר שמטרתו היא חיסול הישות הציונית. והוכוח היחיד שהתנהל בתוכו היה בשאלת 'האיך'. ומול אלו שאמרו פיגועי ראווה היו אחרים שאמרו לא, רק יהודים ורק בישראל. ומול אלו שאמרו טרור, היו שאמרו 'עיזבו טרור, בוא נלך לאו"ם, לאמריקה, לאירופה. יש שם מספיק בלידינג הארטס ששונאים את עצמם על עוולות הקולוניאליזם. נסביר להם שהציונות היא קולוניאליזם ותראו שזה יצליח'. זה הצליח. את הזרם המרכז באש"ף הנהיגו בערך מאמצע שנות ה70' 'המתונים' שמתינותם באה לידי ביטוי בנכונותם לקבל כל חלק מלפסטין, על מנת לבנות בו בסיס כוח ממנו אפשר יהיה להמשיך הלאה לכל פלסטין. לא של ה30 אלף קמ"ר, זו של ה140 אלף. כולל ירדן. חוסיין, אגב, נטול בג"צ ובצלם, הבין את זה כבר ב1970 ועשה לאש"ף ספטמבר שחור. בישראל כמעט אף אחד לא הבין את זה. חוץ מכרמון ושכמותו. גם רבין הבין אבל הוא כאמור היה חלש. כמו אלון. איך זה שתמיד הצודקים חלשים יותר מהמנוולים, זו שאלה החורגת ממסגרת דיון זו. ובכל מקרה זה לא הכרחי. הנה תראו את ברק. צודק וחזק. למרות השחיטה הציבורית שעושים לו. ב"שמאל" כמובן. אלא מה.
בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל', >> את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך המסננת, או דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן. וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, ותודה לטל, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה